שלושים פלוס מינוס
האלבום "30 פלוס" של פרוייקט 30 רחוק מלהיות גדול וחשוב, אבל אם שגיא צורף ואלעד כהן ימשיכו להוציא אלבומים כאלה, הקהל ירוויח מעין אנתולוגיה מוזיקלית שמתארת רגעים קטנים בחיי צעירים ישראלים בראשית המאה ה-21
פרוייקט 30, שלושים +
"30 פלוס" לא מביא בשורה חדשה ולא שונה באופן מהותי מקודמו מלבד השינוי בעמדת המבצעים - יהלי סובול הוא האמן היחיד ששרד את הפרוייקט הראשון, ואליו מצטרפים ברי סחרוף, יהודית רביץ, מאור כהן, נינט טייב ושלומי סרנגה. המילים של צורף מתארות רגעים קטנים, לעיתים מרגשים ולעיתים קלישאתיים, כאשר הלחנים והעיבודים עוטפים אותן לרוב בעדינות ובדיוק מרשימים.
נראה שבשונה מאלבומים של אמנים אחרים, הפרוייקט לא מנסה לחדש ולהתקדם, אלא לספר סיפור בהמשכים כשבכל פעם הם משחררים לאוויר חלק נוסף. עם זאת, בדומה לאלבום הראשון, נראה שגם הפעם השלם קטן מסך חלקיו. היכולת של כהן וצורף לאגד שורה של אמנים כל-כך מסקרנים אל תוך אלבום אחד יוצרת ציפיות בלתי נגמרות שקשה מאד לענות עליהם. התוצאה בשני האלבומים היא שירים קטנים שמבוצעים על ידי אמנים גדולים.
שגיא צורף ואלעד כהן, פרוייקט 30
יח''צ: עדי צורף
לא ברור מדוע צריכים כהן וצורף להסתתר מאחורי אצטלה של אמנים אחרים ולא לבצע את השירים שלהם בעצמם מכיוון שהשירים הכי אמינים בשני האלבומים היו אלה שבוצעו על ידי השניים.
מצטיין. סרנגה בייגל
"30 פלוס" רחוק מלהיות אלבום גדול וחשוב, אך גם לא נראה כי יש לו יומרה להיות כזה. אם שגיא צורף ואלעד כהן
ימשיכו להוציא אלבומים כאלה כל כמה שנים, הקהל הישראלי ירוויח מעין אנתולוגיה מוזיקלית שמתארת רגעים קטנים בחייהם של צעירים ישראלים בראשית המאה ה-21.
נקווה רק שבאלבומים הבאים יעיזו כהן וצורף לבצע בעצמם את שיריהם על מנת להציג יצירה שלמה ואמינה יותר. בינתיים נראה שהבחירה באמנים אחרים עושה להם שירות דוב בכך שהיא יוצרת ציפיות גדולות, אך מספקת אכזבות קטנות ותחושה של חוסר אחידות בעת ההאזנה עצמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם