שלושה באכזבה אחת
קלינט איסטווד הוא גדול. מורגן פרימן הוא כוכב-על. ונלסון מנדלה? הו, פה מדובר כבר בקדוש. חבל רק שהחיבור בין השלושה, "אינוויקטוס", בינוני לגמרי
מורגן פרימן, איש לא יכחיש זאת, הוא שחקן גדול. עטור באוסקר (בגין עבודתו אצל איסטווד, אלא מה), מצויד בקול משרה אמון ובשפת גוף כריזמטית, ידע פרימן להתעלות מעל למגבלה כביכול שמוכתבת על ידי צבע עורו השחור, שכאילו אמור היה לצמצם את מגוון התפקידים שהקולנוע מסוגל היה להציע לו. פרימן, באיפוק ובסבלנות מרובה, השיג לעצמו מעמד-על בהוליווד.
וגם נלסון מנדלה - האיש שאיחד מחדש את דרום אפריקה, שמעל ראשו נקשרה כבר מזמן הילה של דמות מופת. עם הרכב פותח הכולל את איסטווד, פרימן ומנדלה, מה הפלא ש"אינוויקטוס" הוא קודם כול סרט שניגש לברר גדולה מהי; גדולה אישית, אנושית, אמנותית או ספורטיבית. עצם בחירת השם הבלתי שגרתי לסרט זה, מונח לטיני שמשמעו "זה שאינו ניתן להכנעה", מעידה על כוונתם הנחושה של כל השותפים להפקתו לתת אחת ולתמיד מענה מדויק לסוגיית הגדלות. והאם עלתה בידם המשימה? לאו דווקא.
הסיפור ש"אינוויקטוס" נזעק לגולל הוא גם וגם. גם פשוט וגם מורכב. עיקרו מתחולל ב-1995, כאשר מנדלה (בגילומו של פרימן, למי שלא הבין את הרמזים) כיהן אז כנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה, והוא נדרש לנווט את המדינה השסועה בין גזענים שצבע עורם בהיר, שזה עתה הורדו מהשלטון, לבין כהי העור, שעד לא מכבר היו מבוזים ומדוכאים, ועדיין לא באו על מנוחתם, משום שטרם הספיקו לנקום את נקמתם המלאה במי שמחק במשך דורות את מעמדם כבני אדם. ומנדלה, מצוי עדיין רק באמצע הדרך הקשה להשיג מעמד של גדולה, תר אחר אותה נקודת אחיזה שבאמצעותה ישכיל לחבר בין שני הרכיבים - הלבן והשחור, ולהתיכם לכלל אומה בעלת רצון אחד.
לגמרי במקרה נקרתה בפני הנשיא מנדלה ההזדמנות לבצע את המהלך המאתגר הזה, כאשר ההתאחדות הבינלאומית לרוגבי בחרה בדרום אפריקה החדשה כמארחת של מפעל הגביע העולמי בענף ספורט זה. אילו ניתן היה לכונן זיקה בין האזרחים לגווניהם השונים לבין נבחרת הרוגבי הלאומית של דרום אפריקה, אפשר היה, כך הניח מנדלה, לגבש סוג של הזדהות לאומית.
אלא שענף הרוגבי, ובמיוחד הנבחרת הלאומית של דרא"פ, שכינויה הוא ה"ספרינגבוקס", לא הקלו על שאיפותיו של הנשיא האופטימי. כל השחקנים (להוציא אחד) היו לבנים, ומדי הייצוג שלהם טבלו בגווני ירוק-צהוב, כדגל ההפרדה הגזעית הבזויה והשנואה על הרוב השחור. למעשה, כשנבחרת המדינה שיחקה מול יריב זר, העדיפו השחורים לעודד את היריבה ולשרוק בוז לנבחרת המייצגת את דרא"פ. כל השחורים נהגו כך, כולל מנדלה עצמו. "אינוויקטוס", אם כך, נוטל על עצמו את תפקיד המספר של העלילה בעלת מוסר השכל מחכים - איך גבר הנשיא על נטייתו הפרטית, וכמובן על השקפת העולם של בני עמו, והצליח
הפיכתה של נבחרת ספורט למייצגת של מאווים לאומיים מוכרת עוד מימי אליפות העולם בכדורגל שנערכה בשוויץ ב-1954, ובה הוכתרה בתואר העולמי נבחרת מערב גרמניה, באקט שנחשב עד היום כמייצג הנאמן ביותר של כינונה של אותה יישות מדינית שהרבו לכנות "גרמניה האחרת". תשע שנים לאחר הכנעת ההיטלריזם וחמש שנים לאחר כינון הרפובליקה בראשותו של קונרד אדנאור, נמצא סוף סוף לגרמנים אותו מכנה משותף-הכדורגל, שכולם יכולים היו להזדהות עמו. מנדלה ודאי הכיר את הלקח ההיסטורי הזה.
שותפו הבכיר של הנשיא למהלך הפיוס הלאומי הזה היה פרנסואה פינאר - הר אדם ששימש כקפטן הנבחרת הלאומית. מנדלה הצליח להשריש בו את עוצמת החזון וההיתוך המאחד, ופינאר, שמוצא כעת את מט דיימון כמגלמו הראוי, ידע ללבות את אש האחדות גם בקרב עמיתיו לנבחרת.
תסריטו של אנתוני פקהאם (מי שחיבר את "שרלוק הולמס" החדש), דרום אפריקאי שעקר לארה"ב עוד ב-1981, מתבסס על ספרו של ג'ון קרלין, עיתונאי אנגלי שסיקר את הנעשה במדינתו של מנדלה במהלך השנים הגורליות, שבהן קרס משטר האפרטהייד ופינה את הבמה לדמוקרטיה של מנדלה ומפלגת הקונגרס האפריקאי הלאומי. זוהי הצצה בתקריבים מוגדלים של מי שהכיר מקרוב את מערכת הכוחות הפנימית בתוך לשכת הנשיאות, וככזו ניתן ככל הנראה לסמוך על אמינותה, גם אם בסופו של דבר מדובר במוצר בעל מבט חד צדדי, שנועד לשמר את מעמדו של מנדלה כקדוש חילוני.
"אינוויקטוס", ואף אחד לא ירצה להכחיש זאת, הוא קודם כול סרט של מסר ברור. ככזה הוא נדרש להסתמך על אופנים בדוקים שבאמצעותם מעבירים הלאה מסרים חדים: נאומים, תעמולה וראייה קוטבית של שחור ולבן/ דבר והיפוכו/תזה ואנטי תזה/נכון ולא נכון. דווקא במישור הזה, וחבל שרק בו, הסרט עושה עבודה משובחת. או מוטב לומר: משובחת מדי, כזו ששוכחת שמדובר בסרט ולא בתשדירי תעמולת בחירות.
מרביתה של ההתפתחות העלילתית מועברת אל הצופים באמצעות נאומים, מסיבות עיתונאים, ראיונות טלוויזיוניים או עימותים חזיתיים בין תומכים למתנגדים. אם לוקחים בחשבון את העובדה הפשוטה שאיסטווד העמיד במרכז הסיפור שלו את משחק הרוגבי עצמו - אלימות, התפלשות בדשא ובבוץ, פציעות וקללות - הרי ברור מאליו שהמושג סבטקסט הוא זר לגמרי לסרט שמדביק לעצמו שם בלטינית כאילו מדעית.
תום סטרן, שזו לו הפעם השמינית ברציפות שהוא מצלם בשביל איסטווד, מתרכז הפעם בצילומי קלוז-אפ קיצוניים, המבליטים את פראותו של הרוגבי. ומשום שמדובר בענף ספורט הזר לגמרי לעיניים אמריקניות, מתרכזות מרבית הסצנות הקשורות במשחק עצמו, באופן רפטטיבי באותו מהלך ספורטיבי שמייצר הרוגבי: בעיטה של כדור סגלגל אל בין שתי קורות ענקיות. מהלך זה דומה למהלך הנהוג גם בפוטבול, שהוא הספורט האמריקאי הראשון במעלה. את זה, בוודאי אמר לעצמו איסטווד, יבינו גם בנברסקה ובקנזס.
מורגן פרימן, בכל הזדמנות עיתונאית הניתנת לו, גאה להצהיר כי אינו אחד מאותם שחקנים המתמחים בחיקוי מבטאי דיבור (ההפך ממריל סטריפ, למשל). אפילו אם זה נכון, והוא באמת אינו מחקה פה את אופני הדיבור של מנדלה, מוטב היה לו שלא ייאמץ חיתוך דיבור משונה שמשתלט על הפסקול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם