חיים שלמים בפלסטלינה
את פיסת האנושיות הכובשת ביותר בעולם הקולנוע השנה תוכלו למצוא בסרט האנימציה "מרי ומקס" של היוצר האוסטרלי אדם אליוט. סרט קטן ויפה, מריר-מתוק, נוגע ללב ומלא במורכבות כמו החיים עצמם
מרי ומקס מתוך הסרט
"Mary and Max", סרטו הראשון באורך מלא של האנימטור האוסטרלי אדם אליוט, הוא כזה בדיוק; קטן ויפה, מריר-מתוק, נוגע ללב ומלא במורכבות אנושית כמו החיים עצמם. אליוט הוא יוצר צעיר יחסית. רק ארבעה סרטים קצרים קדמו ל"מרי ומקס", כולם באנימציית פלסטלינה (Claymation), בשיטת הסטופ-מושן, וכולם משאירים טעם מעורב של עצב תהומי וחמימות מצחיקה.
שלושת הראשונים - "Uncle" מ-1996 (זמין באוסף CINEMA 16: World Short Films), השני, "Cousin" מ-1998 (זמין באוסף The Bold, The Brave, and The Best of Australian Animated Shorts), ו-"Brother" מ-1999 (זמין באוסף The Animation Show Volume one) הם חלק מטרילוגיה דרמטית קומית.
כל אחד מהם מתמקד בטיפוס משונה, קצת אחר, קצת מצחיק אבל גם נוגה מאוד, ובשלושתם מצליח אליוט לייצר תחושת קירבה כמעט מיידית, קצרים הסרטים ככל שיהיו. הגיבורים של אליוט הם האנשים שבשולי החברה, רובם סובלים מסוג כזה או אחר של בעיות בתפקודים החברתיים, לעתים יש להם גם מומים פיזיים מוזרים, אך כמונו, כל מה שהם מבקשים זה חבר טוב ואת הדברים הנעימים והפשוטים שיש לעולם הזה להציע. כמונו, דרך אגב, לא תמיד הם מצליחים להשיג את זה.
מרי ומקס
מתוך הסרט
"Harvie Krumpet", סרטו הקצר הרביעי של אליוט מ-2003 הפך במהרה לסרט אנימציה אהוד במיוחד על מבקרי הקולנוע ועל צופים בעולם כולו. סיפור חייו של הארווי, שאובחן כסובל מתסמונת טורט עוד בילדותו, נחשף בפנינו מרגע לידתו בפולין הרחוקה, דרך התבגרותו ההזויה ועד לשלהי חייו אי שם באוסטרליה, בודד למדי אך מלא תובנות מעניינות שהחיים זימנו לו.
בקצת יותר מ-20 דקות מצליח אליוט לספק לנו סיפור חיים מלא, מבלי לשכוח את הכאב, החולי או הבדידות שצפויים לו, לאדם שהחברה לא תמיד יודעת איך לקבל, אך שיש בו גם כמות נכבדת של חן גמלוני ורגעים קטנים של אושר צרוף. "Harvie Krumpet" זכה באוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר באותה שנה והשאיר ללא ספק טעם של עוד.
את "מרי ומקס" כתב אליוט בהשראת התכתבות כבת 20 שנה עם בחור אמריקאי יוצא דופן מניו יורק (את תחילת הסרט מקדימה הכתובית "סיפור אמיתי" - אולי בהומור, אולי ברצינות). מרי דייזי דינקל (בדיבובה של טוני קולט) היא ילדה אוסטרלית אבודה בת שמונה, עם כתם חום במצח ואמא איומה אחת. מרי מחליטה, בעזרת ספר טלפונים בסניף הדואר המקומי, לשלוח מכתב לאדם אקראי באמריקה.
מקס ג'רי הורוביץ (פיליפ סימור הופמן מדובב בכישרון רב, עד כדי כך ששכחנו שזה הוא) הוא גבר בודד בן 40 ומשקל עודף שמקבל את מכתבה. מקס, אולי הדמות המלאה והמוצלחת ביותר של אליוט עד כה, הוא איש לא פשוט. כמו אותו חבר עט אמריקאי
של אליוט מהחיים האמיתיים, הוא סובל מתסמונת אספרגר - סוג של אוטיזם שמתבטא בחוסר יכולת לזהות סיטואציות חברתיות או להפעיל קישורים חברתיים בסיסיים. בין היתר, חלק מבעלי התסמונת מתקשים לזהות את הבעות הפנים הפשוטות ביותר או להשיב עליהן במענה הולם, פתח ודאי לצרות ולמתח.
לכן אין זה פלא שהחיים של מקס אינם פשוטים. למרות זאת (ואולי בגלל?) בדרכו המונוטונית אך מלאת התובנות, הוא מצליח לעזור למרי - הבודדה לא פחות, למצוא את מקומה בעולם. היא, בדרכה, מאפשרת לו את החברות - אוצר רב ערך עבור מקס, והישג לא רגיל בפני עצמו, שכן האוצר הזה עלול להעביר אותו על דעתו.
מרי ומקס
מתוך הסרט
אליוט כותב את שתי הדמויות הללו בקפידה וברגישות אין קץ (את הקריינות בסרט מספק בארי המפריז, הידוע יותר בתור האלטר אגו שלו, דיים עדנה), כך שדווקא הפרטים הקטנים שמרכיבים את השניים מאפשרים לנו להתחבר ישירות אל לבו של הסרט. תמצאו את עצמכם צופים בו כשאתם נעים בין החשק לדמוע לבין החשק לפרוץ בצחוק, ולא במקרה; המלנכוליה הבסיסית של הסיפור מלווה בדוק מתמיד של הומור נקי ומוצלח מאוד, כך שלעתים קרובות הגבולות ביניהם מיטשטשים.
בכלל, למרות ששניהם מייצגים במידה רבה את ה"פריקים" של המכלול החברתי, התסמונת של מקס והכמיהה של מרי הם משהו שכולנו מכירים, משלב כזה או אחר של חיינו. יש מי שקל לו יותר ומי שפחות אבל בסופו של דבר כולנו חוששים מדחייה חברתית, כולנו נאבקים להשתייך וכולנו מפחדים פחד מוות מהבדידות. וזו רק תובנה פשוטה אחת בסרט שמצליח להגיד עוד כמה דברים על הורות בעייתית, על חוסר סובלנות, על נאמנות אמיתית ועל שוקולד (חשוב לזכור את השוקולד).
אגב, סרט אנימציה נוסף שיצא בשנה האחרונה ועוסק גם הוא במערכת יחסים נוגעת ללב בין ילד לאדם מבוגר הוא "למעלה" הנפלא של פיקסאר. עם נקודות מסוימות של דמיון - מדובר באיש זקן ונרגן שכבר כמעט שכח את הקישורים החברתיים שלו ובילד שלא לגמרי מוצא את מקומו. בפיקסאר נעים כבר זמן מה בין הצורך לייצר בידור לכל המשפחה לבין הרצון לייצר משהו שיש לו ערך מוסף ממשי ו"למעלה" הוא עוד הוכחה ליכולת המופלאה של אנימטורים לייצר סיפור מרחיב לב ומרגש מאד שהעומק הרגשי שלו לא נופל מאי אילו יצירות שנחשבות למופת קולנועי.
לא להתבלבל כמובן, "מרי ומקס" הוא לא דיסני וגם לא פיקסאר; הוא עצוב למדי. גם ויזואלית - מדובר בייצוג אחר של העולם. אליוט בונה דמויות לא מושכות בעליל, הצבעים שמקיפים אותם מונוכרומטיים משהו (אוסטרליה של מרי היא חומה וחמה קצת יותר, ניו יורק של מקס היא שחור לבן והרבה אפורים), ואין ספק שהשימוש בסטופ מושן בדמויות פלסטלינה מייצר עולם מגושם על גבול הגרוטסקי. באופן הזה אליוט מצליח להרחיק אותנו מהרתיעה שאנשים אמיתיים כאלו עלולים אולי לעורר בנו, ובונה אצלנו אמפתיה מחודשת לעולם המדומיין המצחיק-עצוב הזה, ואז שולח חיצים קטנים של אמיתות אנושיות ישר אל תוך הלב.
ובכל זאת - על אף העצבות התהומית שלהם, הגרעין הקשה של מרי ומקס הוא דווקא אופטימי, כי אי שם הם מרגישים שמגיע להם לחיות חיים מלאים וטובים. או כמו שמקס אומר - זה שאני לא מחייך, לא אומר שאני לא צוחק בפנים.
הכותבת הינה עובדת האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם