ראשי » רייטינג » קולנוע

מינוס תשע

רוב מרשל לקח את "שמונה וחצי" המופתי של פליני והפך אותו לנשף מסכות עילג, אומלל ומביך ב"Nine"

תחושה של חילול קודש, או מוטב לומר בחילה קלה, מלווה את הצפייה בעיבוד הקולנועי של המיוזיקל
"Nine" משנת 1982, שהוא עצמו היה עיבוד בימתי של יצירת המופת "שמונה וחצי", שיצר פדריקו פליני ב-1963.

סרטו של פליני הוא אחד מאותם נכסי חובה שאמנות הקולנוע נחה עליהם. ממש כשם שהמוזיקה
מתהדרת בתשיעית של בטהובן, הספרות ב"מלחמה ושלום" והתיאטרון ב"המלט". טלטולה של
יצירה מהליגה הזו ממדיום אחד לאחר צריכה לנבוע מסיבה ממש טובה, ואמורה להניב מבט חדש על המקור הכמעט-מקודש.

"שמונה וחצי" סבל כבר בעבר בהטרדות עיבוד שונות ("אבק כוכבים" של וודי אלן, "כל הג'אז הזה" מאת בוב פוסי, "שמונה וחצי נשים" של פיטר גרינוואי), אך מעולם לא נעשו בו מעשים מגונים
בפומבי. הפעם גם זה קורה.

רוב מרשל, שסרט הביכורים שלו "שיקגו" זיכה אותו באוסקר, מקבץ אל הבד כמות בלתי סבירה ממש של זוכים בפרס זה - דניאל דיי לואיס, ג'ודי דנץ', סופיה לורן, ניקול קידמן, מריון קוטיאר, פנלופה קרוז - ויחד עם הצלם דיון ביבי (גם הוא זוכה אוסקר) מפשיט את המגנום-אופוס של פליני מכל ערכיו ומתקין אותו מחדש כמוצר של נשף מסכות עילג.

כזכור, התמודד פליני עם משבר יצירה המרסק את הקריירה של במאי סרטים, שטובע בתוך זיכרונות עברו ואובד בין הנשים הרבות שהיוו תחנות בחייו. אצל מרשל נותר מכל זה רק הממד הנשי, וגם אותן הוא מצעיד אל מול המצלמה כשהן בעיקר משמשות כדוגמניות להלבשה תחתונה.

המספרים המוזיקליים, שמטבע הדברים אמורים להיות השפיץ והריגוש האמיתי במיוזיקל פילמאי, נראים כאן כמו מופעי פנטומימה, ששאבו את השראתם מטכניקות תנועה הנהוגות במופעי סטריפטיז.

אחת ההחלטות האומללות של מרשל היא להותיר את העלילה של "Nine" ברומא של תחילת שנות השישים בדיוק בזמן שבו התחולל הסרט המקורי של פליני. מרשל היה אטום מלהבין כי פליני צילם את סרטו בזמן הווה, ואילו החייאתה כעת של העלילה על ידי שחזורה בזמן עבר, הוא אקט מטומטם ממש, המתחרה בעיקר בהחלטה המטופשת להכריח את דניאל דיי לואיס, המגלם את הבמאי הקורס, לדבר ולשיר בשפה האנגלית כשהיא טובלת במבטא איטלקי מזויף.

Nine, ארצות הברית, 2009

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...