אוי תמשיכו
להקת אוי ואבוי הבריטית, שהחזירה בגדול את המוזיקה היהודית לתודעה העולמית, מגיעה החודש להופעות בישראל. לרגל המאורע הם מדברים על הגל האנטי ישראלי באנגליה, על ההתרשמות מישראל ועל עזיבתם של כוכבי הלהקה
וכך אני קופץ עם יהושע ברסלאו, סטיב לוי וניק עמר, חברי להקת אוי ואבוי והיחידים שנותרו מההרכב המקורי שלה, לביקור בשכונת בריק ליין המזרח לונדונית. פעם היה זה לב לבה של הקהילה היהודית בלונדון, אבל מאז נשארו רק בתי כנסת בודדים במצב לא מזהיר, והשריד היהודי הבולט ביותר הוא מאפיית הבייגל המפורסמת ביותר בלונדון, הפועלת 24 שעות, שבעה ימים בשבוע.
שריד עגום נוסף מתוך עבר מפואר הוא המבנה של מועדון הספיץ, שפעם היה סמל ללהקות אנדרגראונד שניגנו באולם הקטן מול המוני מעריצים נוטפי זיעה. אבל כיום, ברוח המודרניציה, סגר המועדון את שעריו. "נורא עצוב לראות את זה", אומר עמר. "ממש גונבים לאנשים את הזיכרונות, זורקים תרבויות, ודורכים על סמלי העבר בלי לה? עריך את ההיסטוריה. תראה מה שנשאר מהמועדון שלנו ואז תעיף מבט אל מגדלי העושר הנוצצים של הבנקים שנבנו על הריסות הבתים פה".
"זה הרובע שמסמל יותר מכול את הילדות שלנו", אומר לוי. "סבתא שלי עבדה כאן במפעל קטן בזמן מלחמת העולם השנייה, אביו של ברסלאו גדל כאן וכאן גם נלחמה הקהילה היהודית כנגד מצעד המפלגה הנאצית הבריטית באותה תקופה. אין סמל טוב יותר מהרחובות האלה כדי לזכיר לנו את הזהות, המסורת ועירוב התרבויות שאנחנו מכניסים למוזיקה שלנו. חבל רק שבמבחן המציאות, הבנקים חזקים יותר מהאזרחים הבודדים. תראה איך דחקו מכאן את היהודים ורק כמה בתי כנסת נותרו על מקומם. את הבתים עצמם מאכלסים היום הודים ובנגלדשים, בדמי שכירות זולים".
מה בדבר הזהות היהודית שלכם? כיצד אתם מגדירים את עצמכם?
לוי: "אני שומר כשרות בדרכי שלי. בילדותי הלכתי לבית כנסת ואני ממשיך לפקוד אותו בחגים גם היום, עם אשתי. מאז שאני חבר בלהקה אני מרגיש שהיהדות היא חלק משמעותי יותר בחיי, בייחוד בגלל החיבור שאנחנו יוצרים בין המוזיקה לדת".
ברסלאו: "אני דווקא גדלתי בבית לא מסורתי בשכונה לונדונית חילונית לגמרי. תמיד הרגשתי שונה, אבל רק לפני כעשור, כשהתחברתי ליהדות באמצעות כתיבת השירים, התחלתי להבין מדוע. אני לא ממש מעוניין להתחתן בבית כנסת, אבל כשהגענו לפולין, לוורוצלב (ברסלאו) - שהוא גם שם משפחתי, מאוד התרגשתי. בהתחלה לא ממש קלטתי את זה, אבל אחרי שעלי? נו לבמה, פשוט הזכרתי לעצמי שאבות אבותיי ברחו משם כדי להציל את נפשותיהם בגלל יהדותם. זה ריגש אותי מאוד ומילא אותי גאווה".
עמר: "אבי היה יהודי ספרדי, אבל הסתיר את העובדה הזאת ממני במשך שנים רבות. רק כשביקרנו יום אחד את סבי בקפריסין, מישהו שם על ראשי כיפה. כשהבנתי במה מדובר הרגשתי אשמה גדולה, בייחוד משום שהסוד הזה חשוב מכדי שיסתירו אותו ממני. אבל ברוח התקופה, גם אבי ניסה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה בלונדון, וזה היה המחיר שהוא הסכים לשלם. צחוק הגורל הוא שסבתי בכלל אינה יהודייה, אבל נתפסה והוכנסה לגטו משום שעזרה ליהודים לברוח".
ברוח השיבה למקורות, לא פלא שהמופע הגדול ביותר לציון צאת אלבומם האחרון, "Travelling The Face The Globe", נערך דווקא בבית הכנסת המקומי. "בתחילת הקריירה שלנו עשינו
ברסלאו: "רצינו להתבודד וזה היה המקום האידאלי. היה לנו כל כך נוח שמרבית החזרות נעשו שם, ואפילו בתוך חדר תפילה קטן. הם רק ביקשו שאשמור על ווליום נמוך כדי שכל תשמישי הקדושה והזכוכיות יישארו בצורתם המקורית".
האלבום הזה, שיצא לפני כחצי שנה, סיכם תקופה לגמרי לא פשוטה בעבור ההרכב, שבראשית ימיו - בסוף שנות ה-90 - נחשב לסנסציה עולמית. האלבום הראשון שלהם, "Laughter Through Tears" (שהיה למעשה השני, הראשון יצא בהפקה עצמאית), התיך יחד את כל הסגנונות שאותם ניגנו ששת חברי ההרכב דאז לפני כן. התוצאה הייתה משמש של ג'אז אוונגרדי, היפ-הופ, רוק, דראם אנד בייס ומוזיקה מזרח אירופית מסורתית, ובפרט מוזיקת כלייזמרים יהודית, שהלך והתגבש ברבות השנים לצליל אתנו דאנסי ייחודי המלווה במילים בשפות שונות, ובכללן הונגרית ובולגרית, לחיזוק אפקט הנדודים הצועני.
מבקר ה"ניו יורק טיימס" כתב על האלבום ש"אילו מאסיב אטאק היו להקת כלייזמר, הם היו אוי ואבוי", וגם נתוני המכירות היו מחמיאים: מאה אלף עותקים בקירוב. אבל מאז קרו כמה דברים שפגעו קשות בלהקה. ראשית, סכסוך עם הלייבל אאוטקאסט, שהיה מזוהה עם סצנת המחתרת האסייתית של לונדון, שגרם ללהקה לעזוב, לטובת הלייבל הקטן וי 2. שנית, עומס יתר החל להירשם בגזרת הטרנד האתני והצועני, ובשמה המדויק יותר: "המוזיקה האלקטרונית מערבית שמתובלת בטעמים של צלילים מסורתיים ממקום אחר".
שלישית, וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הכאובה ביותר, סכסוכים פנימיים בתוך ההרכב גרמו דווקא לנציגים היותר בולטים לעזוב. הכוונה היא לכנרת סופי סולומון, שפרצה בקריירת סולו, לזמרת שהחליפה אותה, קייטי טנסטל, שעזבה גם היא, ולמנהיג והסולן (גם החצוצרן), למז לובס. לסיבוב ההופעות בארץ (21-23 בינואר) הם יגיעו בהרכב מלא, שכולל, מלבד עמר, ברסלאו ולוי, גם את לוסי שו, בריג'יט אמופה, אנה פובי ודיוויד אורצ'נט.
"סופי היתה חברה חשובה בלהקה", מודה ברסלאו, "אבל בעוד שאנחנו התמקדנו בגיבוש הלהקה היא החליטה להתרכז דווקא בקריירת הסולו שלה. זה הפך לבעייתי, כי היינו צריכים להתפשר, מה שגרם לחיכוכים לא מעטים בזמן הקלטת האלבום השני ובסופו של דבר גם לפרידה. אנשים מחוץ ללהקה חשבו שזה מעשה התאבדות, אבל קיבלנו את ההחלטה בלב שלם וידענו שהמעריצים שלנו לא תלויים בחבר אחד בלהקה אלא במה שא? נחנו מסמלים. ובכל זאת, הייתי עצוב שדרכינו נפרדו. חמש שנים זו תקופה לא קצרה וגם איבדנו חברה טובה.
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף תרבות מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם