אם יש גן עדן
"7 דקות בגן עדן" בכיכובם של ריימונד אמסלם ואלדד פריבס, הוא סרט בוסרי, שתחתיו מבצבצת עבודה שלמה וטורדת שלווה
"7 דקות בגן עדן" משתדל להיצמד לגיבורה המרכזית, העושה מסע נפשי קשה על מנת ללקט קרעי זכרונות, שאולי יסייעו לה להשתקם איכשהו. אחת התעלומות שגליה חפצה לפתור נגזרת מזהותו הלא ברורה של הפראמדיק שהתעקש לבצע בה פעולות החיאה במשך אותן שבע הדקות שבהן היא הייתה בבחינת מתה קלינית. אם תאתר את המלאך הזה, אולי יסולקו כמה מכשלות נפשיות, החוזרות ומגיחות אליה ממחשכי העבר ומטילות עליה אימה.
גליה מדובבת עדים, מחברת עובדה אחת לאחרת, אך אינה מצליחה לגבש תמונה כללית של זירת הפיגוע הקטלני. בינתיים היא מרבה להיפגש עם בועז. תחילה פגישות אקראיות. מאוחר יותר בא תורן של הפגישות היזומות. בועז הטובל במסתורין, מהווה עבורה ערוץ קשר עם המציאות היומיומית, שלא נעצרה כמובן ברגע כשהיא ואורן שלה נפגעו מהפיצוץ באוטובוס.
שבע דקות בגן עדן
צילום: מתוך הסרט
עמרי גבעון, שזה לו סרט הביכורים, כתב וביים את "7 דקות בגן עדן" באופן שאינו חדל להוכיח את בוסריותו המתמשכת. אילו הסרט היה מתעקש על תנועה במסילות של תיקון פסיכולוגי, ייתכן שגבעון היה מוציא מתחת לידיו עבודה שלמה וטורדת שלווה. אילו גבעון היה מנתב את העלילה לכיוונים של סרט אימה, יכול להיות ש"7 דקות" היה מתגבש לכלל סרט מרשים. גבעון מנסה הן את הכיוון האחד והן את האחר, וסופו שנותר
עם הבעה דלה גם מכאן וגם משם.
בידודה של הגיבורה מסביבתה הקרובה ומכל רקע משפחתי, לצד העדר המצאות או התפתחויות בסיפור, תוקעים את הסרט במצב של שעמום הולך ומתגבר. גם הכלים שהופקדו בידי ריימונד אמסלם, שמשתדלת להלביש איזושהי מורכבות על הדמות הראשית, הם דלים מדי, והיא מסתפקת במשחק המתמצה בפיזור אובססיבי של חיוכים-עוויתות, האמורים לשקף את ייאושה הפנימי. חבל על ההחמצה.
"7 דקות בגן עדן", ישראל, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם