בלונדיניות נהנות פחות

אסנת פישמן, הפנים היפות של התיאטרון הרפרטוארי, מגלמת בהפקה החדשה של "השחף" שחקנית מתבגרת ופתטית, שנאחזת בכוח בעלומיה. מכיוון שפישמן כבר בת 37, מפתה לבדוק את ההבדלים. ובכן, פתטית היא לא, אבל גם לגמרי לא בלונדינית. מתברר שמאחורי החזות הנוצצת הסתתרה תמיד אישה עצובה ומבולבלת מאוד. רק עכשיו, כשהיא אמא טרייה, הדברים מתחילים להסתדר. בערך

גבי בר-חיים | 2/1/2010 16:30

רגע אחד, לפני חודשיים, הבינה אסנת פישמן שזהו. המשחק נגמר. "זה היה אחרי הצגת הרצה נוראית. פתאום הבנתי שאין לי את זה. שאיבדתי את זה סופית! הלכתי לרמי (הויברגר, במאי "השחף" - גב"ח), ואמרתי לו שנראה לי שכדאי - בשביל ההצגה - שהוא יחליף אותי. שאני פורשת".

את מסוגלת להבין מה קרה לך שם?
"פחד מוות. אתה מרגיש שלא תוכל לשחק יותר. שקשקתי שם מפחד. המזל הוא שרמי לא ויתר לי. זה התפקיד הראשון שאני עושה מאז שנהייתי אמא. והנה אני אמא, ואין לי את זה! והם חיכו לי עם ההפקה הזאת. חשבתי שבגלל האמהות הראש שלי לא לגמרי בהצגה. פתאום אני מגיעה הביתה ולא יכולה לפתוח טקסט כי אני עם הילדה, וזה שאני הולכת לשאוב חלב לא תמיד הולך עם ההצגה. היום אני מבינה שזה היה לא טוב פשוט כי יש הרצות לא טובות, זה הכול. וזה חלק מתהליך עבודה".

ואת מרוצה מהתוצאה על הבמה?
"עדיין לא. אני לא אדם ששלם עם עצמו. מה שטוב באמהות זה שהיא מצמצמת את הזמן שיש לך להתעסק בעצמך ובמה שלא בסדר. כבר אין זמן להתפנקויות של החיים".

לא הבנתי, אז את מבסוטה?
"מהתפקיד? עדיין לא. זה ייקח לי עוד זמן. אני כן יכולה להגיד שאני סוף סוף שלמה עם מי שאני ועם המקום שבו אני נמצאת".

בשלב הזה אפשר להגיד שפישמן, 37, היא תיבת הפתעות. כבר שנים היא מהשחקניות המוערכות והעסוקות בתיאטרון, אבל לדבריה, רק באחרונה, אחרי 14 שנים של חריכת במות, היא ממש השלימה עם המקצוע שבחרה, בלי לפזול למחוזות אחרים או להרגיש מוחמצת. בהתאמה, היא עדיין יפה ובלונדינית מאוד, אבל כבר מסרבת לשווק אופטימיות קוסמית, שאותה שיחקה בראיונות קודמים.

חלק מהסיבה למטמורפוזה הפישמנית היא, כאמור, אמהות טרייה לאלמה, בת שבעה חודשים. אבל גם כאן היא מסרבת ליפול לקלישאות על הנקות, פליטות ומה שביניהן. לכאורה, התפקיד שהיא מגלמת בימים אלה ב"השחף" של צ'כוב בתיאטרון הבימה, אמור להעיד על ההתבגרות הסופית של מי שהייתה בשנים האחרונות נערת הפוסטר של התיאטרון הרפרטוארי המקומי: כמין אבולוציה תיאטרלית, ב"השחף" פישמן לא מגלמת את דמותה של נינה, הצעירה הפיוטית והרומנטית, תפקיד שהיה קלאסי בעבורה לפני כחמש שנים (בגרסה הנוכחית הוא ניתן לדאנה איבגי).

אסנת פישמן צילום: ינאי יחזקאל

במקום, היא מתגוששת דווקא עם דמותה של הדיווה ארקדינה, שחקנית מזדקנת, פתטית, שמתחזקת מערכות יחסים כושלות עם מאהבה הבוגדני, עם בנה ועם המציאות המנוולת, שלא מכירה בכך שהיא עדיין כוכבת הפרמיירה. לתפקיד הטעון הזה פישמן נחתה רק ארבעה חודשים אחרי לידת בתה. לא פלא, אם כן, שהלידה, החזרה לבמה והקריירה מככבים בריאליטי הפרטי שלה בלי גבולות או היררכיות.

"ארקדינה היא אישה בשלה ויש בה משהו

שסקרן אותי. היא שחקנית נרקיסיסטית, פתטית. איפה הדמיון בינינו? בהומור. אני לא מאוד דומה לה. לא נרקיסיסטית כמוה. אני יכולה לראות הצגה בלי לרצות להיות על הבמה, אבל יש בה משהו אנושי שאני נורא אוהבת. היא מן ילדה שמסרבת להתבגר. גם לי יש מקומות כאלה. בעיקר בבית, ששם לפעמים יש לי פיוז קצר. אני לא מאוד שקולה לפני שיוצאות לי מילים מהפה. עניין של חוסר יכולת להתבגר ולקחת אחריות".

זו דמות שמסרבת להכיר בעובדה שהיא כבר לא רלוונטית. הנה, את ילדת, התבגרת. את כבר לא נערת הזהב בתיאטרון. מפחיד?
"אני לא מתעסקת בזה. אני יכולה להסתכל על בנות 18 ולקנא בתמימות, בנעורים. אני יכולה להזדהות איתה, מתוך המקום של הנה מגיעות בנות חדשות, ומה איתי? אם אני אשב עם בחורה בגיל 22 יסתכלו עליה, גם אם אני יותר יפה או יותר מעניינת. הנשמה שלי נשארת כמו בגיל 22, אבל אני כבר לא שם. נינה זה תפקיד שאני כבר לא אוכל לעשות וזה לא מעציב אותי. לא הייתי חוזרת יום אחורה".

התיאטרון הוא מקום טוב להתבגר בו?
"פחות מפחיד מאשר בטלוויזיה. בניגוד לטלוויזיה, לא בוחנים אותך לפי הקמטים והיקף אגן הירכיים. יש תפקידים לנשים מתבגרות, שלא מבזים אותך. טלוויזיה וקולנוע אני לא עושה בשנים האחרונות, כי כשאת עובדת בתיאטרון זו מעמסה כמעט בלתי אפשרית".

יש אנשים שעושים את זה. מיה דגן, למשל. זה עניין של בחירה. או תירוץ.
"היא עושה דברים שאני לא הייתי עושה. ותמיד אפשר לחזור. זה תלוי ברמת הרצון שלי. אמרתי לסוכנת שלי שאני לא מוכנה לעשות יותר תפקידי אורח. ושיהיו חומרים שווים. אין לי צורך לעזוב את הבית כיום בשביל פחות מזה. לא בכוח. והיום, כשהכל 90 אחוז ריאליטי, גם ככה אין אופציות. בתיאטרון מצאתי מקום שאני בטוחה בו, שזה משהו שכ? נראה חיפשתי הרבה זמן".

אסנת פישמן אייל גולדמן

ילד זה טיפול מצוין

שנים הציגה עצמה פישמן למשתמש כאישה בעלת אפליקציה חיובית. הכול היה נראה קטן עליה: מבית צבי היא המריאה היישר לקריירה מכובדת בתיאטרון הקאמרי, שהפכה למטאורית במעבר שלה להבימה. והכול, כביכול, קרה לה בלי טיפת זיעה. "היה לי הרבה מזל", היא מצטנעת. "אפשר לא להאמין לזה, אבל הייתי במקום הנכון בזמן הנכון".

על שמה אפשר למצוא להיטים תיאטרליים דוגמת "קופסה שחורה", " דוניה רוסיטה הרווקה" ו"חודש בכפר". על הדרך, היא גם השתעשעה בקולנוע ובטלוויזיה, בטלנובלות דוגמת "כסף קטלני" ("זו הייתה בושה, סיפרתי רק למשפחה. זה באמת היה הכי לואו") ו"מיכאלה".

אבל בכל הזמן הזה, בעבע בתוכה משהו אחר. כיום, נשואה ואמא, היא מרשה לעצמה להסתכל לאחור בלי זעם: "בחיים האישיים שלי היה קשה. לקח לי שנים למצוא בן זוג. הייתי מאוד בודדה. אנשים יכלו לראות אותי עם שיער צהוב וקריירה מצליחה ולחשוב שהכול טוב. היו לי תקופות של שנאה עצמית ברמה הכי בסיסית, של לקום ולא להיות מסוגלת לראות את הפרצוף שלך בראי, או לשנוא את הגוף שלך. עד היום אני לא יודעת לקבל מחמאות. כדי לא להיפגע. היום נשארו בי שרידים של זה, אבל האישיות שלי היא פחות קלילה ממה שנראה אז. פחות בלונדינית. אבל שנים הרגשתי שכאילו אסור לי לכעוס, להיות בדיכאון. שאצלי העצב יותר נעים או ארוז יותר טוב. אבל מבפנים היה רע מאוד".

על מה כעסת, בעצם?
"בעיקר על כך שלא הצלחתי לייצר זוגיות טובה. עד בן הזוג הנוכחי שלי הייתי במערכות זוגיות פלסטיות. לא היה לי בן זוג אמיתי. זה היה ריק מתוכן. אף פעם לא הייתי עם מישהו שהרגשתי אתו באמת שותפות, חברות, לטוב ולרע, וזו בדידות גדולה".

הדמות שלך ב"השחף" מסכימה לקבל בחזרה את המאהב שבגד בה. מתחננת שלא יעזוב אותה. זה משהו שיכולת לקבל?
"בי בגדו, לכן בהצגה היה לי נורא קשה לראות מה היא מעוללת לעצמה. אני לא יכולתי להמשיך.

אסנת פישמן ושרון אלכסנדר בתקופת ''מיכאלה'' צילום: אבי ולדמן

ניסיתי להיות גדולה מזה ולהגיד לעצמי שזה רק סקס, אבל לא יכולתי. זה היה בגיל 30, וזה טראומתי. כמה שאת מנסה להגיד לעצמך שזה כלום, גוף ועוד גוף, ושאצל גברים זה לא רגשי, זה לא עובד ככה. אני עדיין לא מצליחה להבין מה כל כך דרמטי בזה, אבל זה ככה. זו השפלה איומה. וגם כשידעתי ולא סיימתי את זה לא רציתי להאמין. זה משאיר צלקות. למזלי, היום אני עם גבר שטפו-טפו, לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה".

את קנאית?
"מאוד. אני באמת סומכת עליו, אבל אם אני אראה אותו מסתכל על מישהי אני יכולה להגיד לו משהו. אבל בלי דרמות. באמת, השנים עשו לי רק טוב".

והאמהות?
"ילד זה הטיפול הכי טוב שיכול להיות. שנים למשל לא ידעתי אם אני באמת רוצה להיות שחקנית. לא הייתה לי אמביציה מטורפת והיו עוד דברים שרציתי לעשות בחיים. חשבתי שאולי אהיה אמנית פלסטית, למדתי פאנג שווי, קצת פסיכולוגיה, ניסיתי להיות ברמנית ונכשלתי כשמישהו ביקש שאכין לו מרטיני. כל השנים אני בחוסר שקט כזה. עכשיו, אחרי 14 שנים במקצוע, אני מבינה שאני כנראה במקום הנכון. הגעתי למקום מוגן מקצועית, ואולי בגלל זה אני גם נשארת שם. והאמהות חיזקה את זה אצלי, כי אין זמן לשאלות".

מה גילית על עצמך?
"אמהות זו טראומה. החיים שלך משתנים ואף אחד לא מכין אותך לזה. הלידה עצמה הייתה בסדר, אבל בארבעת הימים הראשונים לא הפ? סקתי לבכות. כואב לך, את עם תפרים, לא רזה ולא שמנה, ויש איזה יצור שאת לא מאוהבת בו בשנייה שאת רואה אותו. היא יוצאת החוצה מהבטן בשיער כהה ובעיניים כהות, ואני בכלל חיכיתי לבלונדינית עם עיניים כחולות! אני מסתכלת עליה ואני אומרת, של מי זה? זה לא שלי! מהרגע הראשון הייתה לי חרדה כי לא הרגשתי את הקשר הזה, שאני יכולה להרגיש היום והוא בטח ילך ויגדל.

"אחרי הלידה הלכתי לישון ואחרי כמה שעות הלכתי לראות אותה. וגם אז לא הרגשתי משהו. הלכתי כי ציפו ממני שארצה לראות אותה. היה לי לא נעים. ומכיוון שהייתה לי סכרת היריון היא הייתה מחוברת למוניטורים וקראו לרופא והייתה דרמה. פרצתי בבכי. ואז את מוצאת את עצמך עם דבר שדבוק לך לציצי כמעט 24 שעות".

ומכרסם!
"זה דווקא לא רע, זה בא לי טבעי".