כולם יאהבו את ריימונד
תכירו: ריימונד אמסלם. כלומר, אתם תכירו. תרצו או לא כי בשנה הקרובה פרצופה המצודד יככב בשני פיצ'רים ובלא מעט סדרות דרמה. אמסלם לא חדשה בסביבה, אבל דומה שהיא עושה הכל כדי לדחות את ההצלחה. כמובן שהיא לא תוכל להתחבא לנצח, בייחוד אחרי התפקיד המצוין שלה ב"שבע דקות מגן עדן"
את עולם המשחק היא לא תעזוב, ועם זה הוא נאלץ להשלים מזמן. אבל אם כבר בחרה במקצוע הבוהמייני המפוקפק הזה, שאין בו משכורת כמו שצריך ופנסיה קבועה, אז למה היא מתעקשת לקחת תפקידים כאלה משונים? מה רע בלבחור מדי פעם תפקידים נורמליים עם כסף טוב? אבל היו לה העדפות, לבת שלו. מטלנובלות, למשל, נמנעה. גם בתיאטרון הממוסד לא הופיעה. פרסומות? איפה. מילא אם הפרויקטים שלה היו הגיוניים, אבל בכל פעם שהזמינה אותו לראות הצגה או סרט ששיחקה בהם, זה היה עוד יותר מוזר מהקודמים. ובינתיים, כל החברים שואלים אותו איפה הילדה מופיעה, והוא לא יודע מה להיד. לך תבנה כבוד של משפחה מרוקאית עם ילדה משונה ועצמאית שכזאת.
ובאמת, אין שום דבר בריימונד אמסלם, 31, שמחבב משבצות ברורות. היא מרוקאית אסלית, כאמור, אבל עורה החיוור וחזותה הפאם פטאלית - שיער שחור, ליפסטיק אדום, קופסת סיגריות צמודה וגזרה דקיקה תואמת - משווים לה בכלל לוק אירופי זר. היא אחת השחקניות היותר עסוקות בתעשייה, אבל רובכם לא ממש יודעים מיהי. ועל אף שיש לה שם של מפוררת קוסקוס חמוצת הבעה, היא אישה מצחיקה ושתיינית וויסקי מרשימה.
העמימות הזאת של אמסלם היא כנראה הסיבה לכך שהיא משייטת כבר כמה שנים על קו הפריצה למיינסטרים הישראלי, בלי לחדור לשם באמת. כבר כמה שנים מבטיחים שתהפוך לאיט-גירל החדשה של עולם המשחק הישראלי. בכל זאת, יש לה השיק האלטרנטיבי הנכון וגם אג'נדה. אמסלם היא מסוג השחקניות שיודעת גם להיות חלק מהסיסטם וגם לקרוא עליה תיגר במקביל. מצד אחד, היא השתתפה בהפקות של תיאטראות אלטרנטיביים כמו תמונע, המעבדה ותיאטרון דימונה של נועה קנולר (שהיא הייתה בין מקימיו), ומצד שני, היא מככבת בעונה השנייה של "רביעיית רן" (העונה השנייה), ובסדרה החדשה "טקסי דרייבר" (בקרוב ברשת) וגם בסרטים כמו "לבנון".
גם "שבע דקות בגן עדן", הפיצ'ר הישראלי החדש בכיכובה שיצר עמרי גבעון, אינו דוגמה לפרויקט מהסוג הקליל שאבא אמסלם היה מפענח בקלות. ואף על פי כן, מדובר בסרט שתופס אותך בגרון ולא מרפה. אמסלם מגלמת בו את דמותה של גליה, שמנסה לשחזר פיסות מזיכרונה האבוד לאחר ששרדה פיגוע חבלני, שבו איבדה את בן הזוג שלה ונפצעה קשה. אלדד פריבס ונדב נייטס הם שני הגברים לצדה, ומה שנראה בהתחלה כמו סרט על פיגוע מתברר - במעין טריק סיפורי א-לה "דלתות מסתובבות" - כסיפור רומנטי קודר במיוחד, שמעלה שאלות על מוסר, גורל ומוות.
אמסלם, שהסרט נשען על כתפיה בכבדות, מבצעת תפקיד מדהים ביופיו, רב ניואנסים, עדין ומדויק להפליא, שהותיר אפילו את מאיר שניצר פעור-פה. היא כבר קטפה על התפקיד הזה מועמדות לפרס אופיר, והסרט
"בכל שנה אומרים לי 'זהו, זאת השנה שלך'", היא מגחכת, "ובתחושה שלי, לפחות, שום דבר לא משתנה. כמו שכשעשיתי תפקיד הוליוודי ב-'Rendition', הסרט של גווין גוד, הבמאי של 'צוצי', הסרט הדרום אפריקאי שזכה באוסקר על הסרט הזר, אמרו לי 'אין, החיים שלך הולכים להתהפך', וכלום לא התהפך. וזה בסדר גמור. מעניין לי, אני מתפרנסת מזה, אני לא מצפה לאיזה בום סוחף שאחריו אני לא אזהה את החיים שלי. אנשים לא מקשרים אותי הרבה פעמים לדמויות שאני מגלמת, וזה דווקא מחמיא לי".
כי?
"כי זה אומר שעשיתי עבודה טובה. וזה גם שומר עליי באיזשהו אופן ועוזר לי להתעסק בעיקר. אין ממני ציפיות, אני לא צריכה להוכיח לאף אחד כלום, לא עומדת מאחוריי איזו תדמית פלוס סוללה של יחסי ציבור, אני עושה כל דבר בשקט שלי ובכיף שלי. זה לא מהלכים קרייריסטים סבוכים שישפיעו על עוד מהלכים קרייריסטים סבוכים. יש לי הרגשה נורא בטוחה של ריצה לטווח ארוך, אני רואה את עצמי גם בגיל 80 משחקת, ויש לי את כל הסבלנות שבעולם".
הסצנה המדהימה ביותר בסרט היא שחזור רגע הפיגוע. גבעון צילם את הסצנה בתוך אוטובוס חרוך אמיתי, הממוקם בבית הקברות לאוטובוסים ליד ירושלים ואמסלם חוטפת בה מטח עצום של דם בהילוך אטי, שנורה אליה מתוך מפוח. זוהי ספק סצנת אימה, ספק סצנת דרמה מזוויעה, שלא יוצאת מהראש. "כמו לקבל סטירה מאלוהים. כאבים מטורפים. זה בעוצמה כזאת שזה נכנס לך דרך האוזניים, דרך האף, כל מיני דברים שאת לא מעלה על דעתך. אבל החלק הטכני היה משני. הקטע הרגשי היה הרבה יותר קשה. כדי להכיל דמות כזאת את צריכה לפנות את עצמך קצת ולהתעסק רק בזה. תחשבי מה זה לעשות תחקיר לדמות כזו: את מדברת עם נפגעות טרור, שואלת נשים שכל הגוף שלהן נשרף חוץ מהקרסול: איך זה כשמישהו מתחיל איתך או איזה מבטים את מקבלת ברחוב. והדבר הזה מתערבב לך בחלומות, זה נשאר איתך, זה לא משהו שמיטשטש".
איך את מסבירה את זה שלא היה עד היום סרט ישראלי שעסק במישרין בפיגוע?
"צריך מרחק מהתקופה הזאת, ואנשים שירצו לדבר על זה. יש מנגנון כזה, שכדי להמשיך הלאה צריך זיכרון של אפונה, שמאפשר לך לשרוד. אחר כך חוזרים אחורה ומתמו? דדים. הנה, רק עכשיו מדברים על לבנון".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף תרבות מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם