בואו נדבר על זה
המעריצים מאוכזבים, המבקרים משגרים עקיצות אכזריות: רוברט דה נירו, האיש שבנה את תהילתו על שורה של תפקידי אופי מורכבים, מככב היום בעיקר בקומדיות סדרתיות לכל המשפחה. בריאיון מיוחד הוא מגיב לביקורות, מסביר מה לעזאזל מושך כל כך בסרטים כאלה, גולש לנוסטלגיה ומאיים-מבטיח: עדיין לא סיימתי עם התפקידים הרציניים
זהו אחר צהריים רטוב בניו יורק, בחוץ גשם זלעפות ורוחות עזות. דה נירו מכונס בתוך המשרד האלגנטי אבל המבולגן שלו בטרייבקה פילם סנטר, לשעבר מפעל לקפה, שדה נירו הפך למשרד ולחלל הפקה בשנת 1989. על שולחן אורן ובר עצום מעץ מגולף עומדים ספרים בכמות שהייתה יכולה למלא ספרייה ציבורית קטנה; על שולחן הקפה די-וי-די של מונטי פייתון וספרים נוספים.
דה נירו, לבוש בחולצת פולו בצבע כחול בהיר, במעיל ספורט, במכנסיים בצבע צהבהב ובמוקסינים שחוקות, שוקע שוב לתוך הספה. ברכיו מורמות לכיוון חזהו, מה שמעניק לאיש שהתפרסם בזכות כמה מהדמויות הקולנועיות הכי מרושעות ומאיימות, מראה מפתיע של רוגע ופגיעות. גם הידיים שלו, שנחות ברכות על ברכיו, עדינות בצורה בלתי סבירה.
כך שנראה לגמרי מתאים שדה נירו בן ה-66 יבחר שני משקאות שונים לגמרי כמשקה המשולב המועדף עליו. עשבים מרגיעים עם זריקת קפאין מבטאים מצוין את הניגודים שמתדלקים את הקריירה שלו כבר 40 שנה, ניגודים שהקסימו צופים מאז ימי "רחובות זועמים" ו"נהג מונית" ועד "בואו נדבר על זה" ו"פגוש את ההורים". דממה על טבעית ואנרגיה מתפוצצת; שליטה מדהימה וספונטניות; פאתוס והומור; השקיפות שלה זקוק כל כוכב קולנוע ענקי כדי שניתן יהיה לקרוא את רגשותיו על המסך בתוספת בד אטום, שמסתיר את מה שהוא מעולם לא חושף.
"מה שהופך אותו לשחקן אדיר ולאדם מקכ סים זה העובדה שלעולם אינך יכול לפענח אותו עד הסוף", אומר הבמאי בארי לוינסון, שעשה שלושה סרטים עם דה נירו. "תמיד נדמה כאילו הוא מסתיר סוד. אתה רוצה לדעת עוד, אתה לעולם לא יודע מספיק".
ברגע זה, מדבר דה נירו בגילוי לב בלתי צפוי על הדבר שהיינו מצפים שעליו ירצה לגונן יותר מכל: משפחתו. סרטו החדש, "כולם בסדר", עוסק כולו במשפחה - בקרבה, בניכור, באהבה, בגעגוע. במשך שנים נודע דה נירו בהכנות הנפלאות שלו לתפקידים, החל בנהיגה במונית ("נהג מונית"), דרך עלייה של קילוגרמים רבים ואיבוד כמות דומה ("השור הזועם") וכלה בקבלת טיפול שיניים כואב במיוחד ("פסגת הפחד").
ב"כולם בסדר" הוא מגלם אלמן בגמלאות שנוסע ברחבי ארצות הברית בניסיון להתאחד עם ארבעת ילדיו הבוגרים. לדה נירו משפחה רחבה משלו, הכוללת שני ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים; תאומים בני 14 שמתגוררים מחצית מהזמן עם אמם, טוקי סמית; ובנם בן ה-11 שלו ושל אשתו הנוכחית, גרייס הייטאוור. לפי הופעתו ב"כולם בסדר" נדמה שההכנות שלו לתפקיד הפעם לא אילצו אותו ללכת רחוק, אלא פשוט לבדוק את רגשותיו שלו. "בדיוק כך", הוא אומר ומהנהן בראשו. "את יודעת, יש לי חמישה ילדים, שני נכדים, אז..." - עיניו מתחילות להיערך שוב לחיוך דה נירו הנודע - "אני מכיר את הדינמיקה הזאת".
בימים אלה
כשהוא אומר "בסביבה" דה נירו מתכוון לטרייבקה, השכונה בלוואר מנהטן שבה הוא מתגורר כבר כמה שנים, מרחק של כמה דקות הליכה מגריניץ' וילג', שם נולד וגדל. הוריו, שניהם אמנים, התגרשו כאשר היה פעוט. הוא גדל עם אמו, וירג'יניה אדמירל, שניהלה עסק להדפסות והגהות כדי לפרנס את המשפחה.
היא פגשה את דה נירו האב בכיתת ציור של הנס הופמן בפרובינסטאון. "אבא היה צייר מאז שהיה בן חמש", מספר דה נירו. "הוא היה דקדקן מאוד לגבי דברים, קפדן מאוד. היו לו דיעות ברורות על מה זו אמנות ומה לא. אבל הוא מעולם לא כפה עליי את התאוריות שלו, את הדוקטרינה שלו, או מה שזה לא יהיה. הוא אהב אותי מאוד".
אביו של דה נירו מת ב-1993; אמו הלכה לעולמה כעבור שבע שנים. תוך כדי הדיבור על הוריו ועל ילדיו מתקבל הרושם שדה נירו מגיע לאיזו נקודת איזון, מושיט יד לדור הקודם ולדור הבא ורוקם יחד את סיפוריהם. "אני חושב שבוב מעריך את הדברים בחייו, מכיר בסופיות של דברים", אומר עליו בן סטילר, המככב לצד דה נירו בסרטי "פגוש את ההורים".
כאשר שוחחו על האפשרות לצלם סרט שלישי בסדרה, מספר סטילר, "דה נירו דיבר על הרעיון של להעריך את הרגע ואת מה שיש לך בחייך. אני חושב שהוא קשור מאוד למשפחתו, להוריו ולמה שהוא זוכר מהם, לילדיו. הוא באמת מעריך את זה".
גם אם הוא אכן בוחן נושאים חשובים בחייו ב"ליטל פוקרס", זה ממש לא מספק את מעריציו ואת עמיתיו, שלאחר שסגדו לטרוויס ביקל ולג'ייק לה-מוטה, חשים שהתפקידים האחרונים של הכוכב, במיוחד בסדרת סרטי "פגוש את ההורים", הם בגדר חילול הקודש. בשנה שעברה, כאשר דה נירו נטש את סוכנות Agency Creative Artists, סוכן אנונימי בסוכנות עקץ אותו בבלוג Deadline.com והאשים אותו ב"תאוות בצע" וב"מגלומניה". זמן קצר לאחר מכן המשיך את ההתקפה בעל הטור בלוס אנג'לס טיימס פטריק גולדסטין, כאשר השווה את "תפקידי הכלום" של דה נירו לקריירה של ג'ק ניקולסון.
התקשרתי לאדם שעבד הרבה עם דה נירו כדי לקבל את תגובתו בסוגיה. "אני כבר לא יודע מי זה דה נירו", הוא אמר וניתק. "טוב, אני לא יכול לרצות את כולם", אומר דה נירו ומושך כתף בסגנון "מה-אתם-רוצים-ממני", כשהוא נשאל על הביקורת לעבודותיו האחרונות. "ואני מבין זאת. אל תדאגו, יהיו לי עוד תפקידים רציניים".
מרטין סקורסזה, שנחשב מקורב לדה נירו שנים רבות, מתייחס לעניין בצורה פילוסופית. "אני לא יכול לדמיין אפילו איזה תהליך הוא עבר מבחינה רגשית ופסיכולוגית", אומר סקורסזה על תפקידיו המוקדמים, הקשים, של דה נירו, תפקידים טוטאליים שביצע ב"צייד הצבאים", ב"נהג מונית", ב"השור הזועם" ובסרטי "הסנדק".
"אני לא יודע איך אפשר לעשות שניים-שלושה תפקידים כאלה בשנה. ואני יודע כמה זה קשה - הייתי שם. הקומדיה, לעומת זאת, נותנת לו הזדמנות להסתכל על עצמו ולהסתכל על העבר, ולעשות את המעבר לעתיד".
אפשר גם להתייחס לכל זה מזווית אחרת. שכן, אפשר לראות בקריירה של דה נירו בשנים האחרונות מהלך חכם מצדו של שחקן מזדקן, שמצליח לנווט את דרכו בתוך עסק שפונה יותר ויותר אל הדור הצעיר - תעשייה שפונה אל בני נוער באמצעות סרטים המבוססים על צעצועים, משחקי וידאו וקומיקס. בין "פגוש את ההורים" וסרטי אנימציה לכל המשפחה כמו "שארק טייל", הצליח דה נירו לאסוף לעצמו דורות חדשים של מעריצים.
יתרה מזאת, אפשר גם לטעון שהמשכורת בגובה 20 מיליון דולר שהוא מקבל - לפי הדיווחים - עם הכנסותיו מגריניץ' הוטל ומעוד שורה של מסעדות שבבעלותו, הושקעו בפרויקטים ראויים: בשנת 2006 ביים את סרטו הראשון, "דה גוד שפרד", מותחן חכם, מסוגנן וסוחף בכיכובו של מאט דיימון. אחר כך היה המפיק והכוכב בסרטו של לוינסון "מה קרה עכשיו?" - קומדיה-סאטירה חברתית קטנה על מפיק הוליוודי שמסתבך במשחקי הכוח האישיים והפוליטיים של עצמו.
סקורסזה זוכר סצנה ב"נהג מונית", שבה הוא עצמו תפס את תפקיד הנוסע, אחרי ששחקן אחר עזב; הסצנה כולה עוצבה כך שהוא יפנה אל דה נירו רק מהגב. "יכולתי להרגיש את המשחק שלו רק מהאנרגיה שהוא העביר דרך העורף שלו", נזכר סקורסזה, בהשתאות עדיין. "זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. למדתי מהופעתו שם הרבה על שקט, על כוח".
סקורסזה מוסיף שהוא קיבל רושם דומה גם מהאופן שבו דה נירו ביים את "הרועה הטוב", באיפוק אך עם זאת כך שהסרט מעביר תחושה הולכת ומצטברת של אימה. "זה תמיד העורף", אומר סקורסזה בחיתוך דיבורו האופייני. "העורף של דה נירו ביים את הסרט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם