שיר הסירים
רגע לפני שהם מאחדים יצרים בתוכנית הטלוויזיה החדשה "מועדון ארוחת הערב", השף חיים כהן והמוזיקאית מארינה מקסימיליאן בלומין מתכנסים לשיחת גורמה
קוראים לזה "מועדון ארוחת הערב", תוכנית הפרה פריים החדשה של "קשת" (שישי ב-18:30 בערוץ 2). בשביל הטוויסט, יש בה גם אירוח וגם מוזיקה. בשביל האוליבר טוויסט, יש בה הרבה מאוד מזון. בשביל המשפחתיות החמימה של הוויקנד, קבלת שבת המלכה תתבצע ברוק וברוך, בשיר ובסיר. בסוף תצאו עם מתכון ופזמון.
מי שיספקו לכם את כל זה הם צמד בני תמותה נבחרים בתחפושת. השף חיים כהן הוא הדיוניסוס של המטבחים, הנשק שלו הוא חוש הטעם, והחשק שלו מופגן באמצעות מחבתות ובלנדרים. מארינה מקסימיליאן בלומין היא ההתגלמות האנושית של אפרודיטה. את האהבה היא פורקת בעדינות מלטפת, את היופי היא בוזקת בטיפות ענוגות של קול מרטיט. "היא אישה בלי גיל", יעיד דיוניסוס. "הוא איש שנאמן לאמנות שלו", תתרשם אפרודיטה. היא עושה "לחיים", הוא עונה "למארינה". ולקינוח שניהם יטפטפו מייפל: "יש בינינו כימיה נהדרת, הזוגיות בבנייה".
"שנינו הגבר ושנינו האישה", מאבחנת מארינה, "לשנינו יש צד זכרי מפותח וצד נשי מפותח. אולי ההרמוניה הזאת גורמת לאיזון בין שני הצדדים". חיים מאשר ומשיל באדיבות את הטסטוסטרון. "כי הכל בא מאהבה. שנינו עושים מה שאנחנו אוהבים, ויש אווירה, שאתה יושב בבית ואומר וואללה, איזה כיף לאנשים שיושבים שם, למה אני לא איתם?".
מארינה: "נכון, זה חלק מזוגיות מאוד בריאה, כל אחד מאד נוכח במקום שלו, בעולם שהוא למען האחרים. הנתינה הזאת, היא תכונה נשית לכאורה, ומהעבר השני אני אישה, במלוא הווייתי, אבל האקטיביות שלי והשליטה על העניינים, יש בזה משהו מאוד זכרי".
חיים: "תראי, רוב הנשים היום שמבשלות בבית, זה נכפה עליהן, זו לא בחירה שהן בחרו. החברה החליטה שהאישה מבשלת, זה שנים ככה, היום זה לאט לאט משתנה. לכן אישה היא תמיד הרבה יותר פרקטית מגבר במטבח".
מארינה: "זה מעניין, שגברים שפים זה דבר שהוא יותר נכון וגם נעים לעין, כי לא טמון מאחורי זה כל הכאב הקולקטיבי של להיות אישה במטבח. זה לא ברמת התחביב, זה ברמת כלכלת הבית. אצל גברים זה כאילו נקי. גבר נכנס למטבח כי בא לו, וגם וואו, איזה גבר הוא שהוא נכנס למטבח".
חיים: "אי אפשר להתעלם ממה שקרה בבישול בשנים האחרונות, זה נכנס יותר ויותר בכל העולם, לא רק במדינה שלנו".
מארינה: "אולי כתגובה לניכור הטכנולוגי. האוכל כסמליות של בית, אפילו כשזה בבית קפה, עדיין יש לזה משהו קרוב אליך".
חיים: "אני חושב שהיום יש מעבר מ'אני אוכל כדי להתקיים' ל'אני אוכל כדי ליהנות'. אנשים רוצים ליהנות מהאוכל, להרגיש היי".
מארינה: "אני אוכל ואני חי".
נכון, תמיד כשחוזרים מבית קברות, מה רוצים? סקס ואוכל.
חיים: "אם זה היה ככה, הייתי עוזב את הבישולים שלי, הייתי יוצא ומזיין. הא הא! אני צוחק. את יודעת מה, בואי נעשה מדריך שידוכים ולוויות. מפגישים זוג, ואומרים להם 'הלוויה יוצאת עוד מעט בבית העלמין'".
מארינה: "חה, חומר מעורר! אפרודיזיאק!".
חיים: "זה נכון כנראה שבמוות נוצרת איזושהי תחושה של קיום, אבל אני יכול להגיד לך שאחרי שאמא שלי נפטרה ועוד הייתה לי את 'קרן' האלמותית...".
מארינה: "מי זאת?".
חיים: 'קרן', "המסעדה שהייתה לי, מאוד נחשבת. היא בעיקר הייתה המסעדה היוקרתית הראשונה בארץ".
מארינה: "אה".
חיים: "ואני רציתי שכל האוכל יהיה בצבע שחור".
מזל שקוויאר הוא בצבע שחור.
מארינה: "גם פחם".
בכל קונסטלציה אחרת, הקשר הזה היה יכול להיות יותר אובדני מחושני. הוא בן 49, נשוי פלוס שלושה, שבא מה"דיקסי" ומתשע שנים בתוכנית הבישול הוותיקה של הערוץ הראשון "שום, פלפל ושמן זית". היא רווקה בת 22, שהגיעה מחינוך קלאסי נוקשה, אבל גם מ"כוכב נולד", מהופעות שוליים, מטלנובלות ומדרמות.
הוא חביב עד עששת, היא נשמה עתיקה ומלחששת. הוא מתנסח בהרחבה משולהבת, היא משחילה את מילותיה בקפידה ומלטשת. חלוקת התפקידים
"התשוקה", מכריז כהן. "גם אצלי וגם אצלה זה בא מתשוקה. מפה, יש לי דגדוגים. לעשות אוכל זה צורך, זה לא שעכשיו החלטתי שאני אהיה טבח. אני מתרגש כשאני עושה את זה, כשאני אוכל את זה, רואים את זה. כל פעם שיש אירועים, מסיבות וזה, איכשהו תמיד אני מגיע למטבח. יש את הבדיחה, שאני מסתדר עם בשר מת יותר מאשר בשר חי".
מארינה: "מהיכרות איתך, זה ממש לא נכון".
חיים: "נכון, אבל הופ, אני מוצא את עצמי במטבח באופן טבעי. ובסוף את מגיעה לאותו מקום, לתשוקה לשיר. אלו שני חושים שיש לכולם. את הכי רואה את זה בשירה בציבור, אנשים כל כך נהנים לשיר בציבור".
מארינה: "כולם מאבדים שליטה. זה בדיוק העניין, אל מול יצריות מאוד גדולה קיים הפחד לאבד את השליטה, כי מי יודע, ברגעים שאני לפחות מרגישה שאני משחררת, יש לי תחושה שאני משתגעת, ממש משתגעת".
חיים: "בדיוק, יש פה חיבור. כשאני מבשל, אני לא חושב על האנשים, אני עושה את האוכל. אני טועם אותו, מה שזה עושה לי, אחר כך זה עובר לאנשים. גם מוזיקה וגם אוכל, הכוח של זה הוא שאתה הופך להיות שותף להרבה רגעים קטנים, גדולים, עצובים, שמחים בחייהם של אנשים. יש אנשים שהיו רגילים לחגוג כל שנה יומולדת של הבן במסעדה והבן התאבד יום אחד, והם המשיכו לבוא והזמינו תמיד לשמונה אנשים כשהגיעו רק שבעה. וזה רגע אחד. אתה אומר וואלק, אתה קיים בנשמות של אנשים בכל מיני רבדים, לא משנה מה. אותו הדבר מוזיקה".
מארינה: "הכל זה יצרים, ורומנטיקה, וכאב. יש משהו ממש אינטימי בהתעסקות במטבח. זה כמו לראות צייר מצייר. זה הרי רגע של אובדן שליטה, של ריכוז מוחלט בדבר. וזה משהו יומיומי וכאילו נחלת כולם, אבל זה מיד מעביר את זה טו דה נקסט לבל. וגם בגלל שאנשים לא רגילים לבשל לעיני אנשים אחרים, אז הם נהיים ממש אינטימיים. בניגוד לבמה, שיש בה הרבה מסכות ועזרים להתמודד עם החשיפה, בבישול אין את זה. אפילו אורחים בתוכנית שרק רוצים את הפאסון שלהם, עם הדמות הייצוגית שלהם, לשמור על עצמם-באיך שהם חותכים את הסלט, פתאום בוקע משהו נורא נורא אינטימי".
חיים: "כי כנראה בכל זאת הקטע של לאכול זה הדבר הקיומי הבסיסי של הבנאדם".
מארינה: "הכי ראשוני! האוכל הוא אפילו לפני הקול, כי העובר ניזון".
מאותה סיבה, מארינה יכולה להתפשט על מיקרופונים, לרקוח כישופים בקולה ולהתערטל עם תווים מרחפים, אבל לא מסוגלת ללעוס בפומבי.
"זאת סיטואציה מאד אינטימית לאכול ליד אנשים", היא מהרהרת. "אני לא אשב ואוכל ארוחה בטלוויזיה. גם אם היה לי יותר זמן בתוכנית, סביר להניח שלא הייתי אוכלת. כי ברגע שאני יודעת שאני צריכה להיות מודעת לאיך שאני אוכלת, אני הרבה פחות באינטימיות עם האוכל ואז הרבה פחות בא לי לאכול. מבחינתי אוכל זה אחד הדברים הכי חושיים והכי מעוררים בעולם. זה ממש שווה ערך לדברים הכי אינטימיים בחיים. בגלל שאנשים שומעים את הקול שלי, שזה הדבר הכי הכי אינטימי שיש לי, אז בדברים אחרים אני שומרת על עצמי. את יודעת, כמו שחקנית פורנו שכולם ראו לה את הכל, אבל היא לא יכולה שיראו אותה בוחשת לעצמה".
איזה אוכל הכי אינטימי לך?
"כל אוכל. זה כמו לשאול איפה את הכי אוהבת שנוגעים בך. כל מקום הוא משהו אחר, כל אוכל מעורר בי משהו, מיצי, קריספי, אחר. אני לא רוצה להיות בשליטה כשאני אוכלת, ולכן אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי. יש אנשים מאוד מאוד קרובים לי שבאמת יודעים איך אני אוכלת, ולא בא לי שהרבה אנשים יראו אותי מאבדת שליטה".
מה, את אוכלת וגונחת?
"כן. חה חה חה! לא רוצה להגיד מה הכי הרבה".
לא הכי הרבה, הכי אינטימי.
"יש משהו סוטה בלאכול בשר. זה משהו שיותר מורכב אצלי, גם הייתי צמחונית מגיל חמש עד גיל 12 והיום אני אוכלת בשר מאד בקפדנות, בלי כל העניין האנטומי. יש בזה משהו קרניבורי כזה".
זה רע?
"לא, אבל יש בזה משהו שהוא סוטה, בעיניי. וברוך השם לכולנו יש סטיות בעולם המודרני, וגם לך וגם לי יש הרבה סטיות. נכון? וזה נפלא. סוטה זה בקטע הטוב ובקטע הרע, אבל סוטה זה אינטימי. הרצון שלי לטעום את החיים יותר גדול מהכל, אני לא אמנע בעדי. אבל כשעלינו לארץ ראיתי במקרה איך שוחטים חיה, ובתור ילדה רגישה זה נתפס כחוויה של התעללות. ויש בזה משהו סוטה, סוטה ומרגש, כמו בחוויה של אונס. במקום שזה כל כך מפחיד אותי, כאב כזה. מכאן הרגישות לבשר".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף "סופשבוע"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם