לכולם אין חשק
"כולם בסדר" עם רוברט דה נירו הוא מלודרמה פשטנית, שלא משתמשת בכלים המוצלחים שעומדים לרשותה. שוב אב קשיש שמנסה לחבור לילדיו, שוב מסע לא פשוט ברחבי אמריקה, שוב כלום
גפיים באופן חריג ובכלל לא משתטה. החדשות האחרות, כרגיל, הן שהסרט עצמו, כרגיל בסרטי דה נירו האחרונים, די דפוק ואפילו שהשחקן הגדול (לשעבר) הזה מתאמץ בהופעה לא צורמת, זה לא עוזר לשדרג את המוצר עצמו.
מקורו של המוצר הפילמאי הזה בסרט איטלקי משנת 1990, שנשא שם דומה ואותו הוביל שחקן גדול אחר - מרצ'לו מסטרויאני. גם האוריגינל האיטלקי לא היה משהו, וג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו"), שהיה חתום עליו, כבר ידע לטוות עבודות קולנועיות מוצלחות בהרבה.
אלא שמטרת המקור, כמו גם החיקוי האמריקאי, איננה אמורה להימדד בטיבו הכללי של הסרט, כי אם בעובדה שהוא אמור לשמש כמקפצה להבלטת כישרונו של שחקן גדול. מסטרויאני, כשהוא מרכיב משקפיים כבדים ביותר, עוד איכשהו התנהל בתוך הלא-סיפור שרקח עבורו טורנטורה. דה נירו, בגרסת הכיסוי המאוחרת, אפילו לא זוכה לכך.
הסיפור לא פשוט. הוא פשטני. ארבעת צאצאיו של האלמן דה נירו אינם מתייצבים לכיף של סופשבוע בחצר של אבא, על אף שהבטיחו לו זאת מפורשות. אי לכך, מחליט אבא לצאת לביקורי פתע אצל הילדים, שכל אחד מהם כבר סגר את שנתו ה-30.
זהו מסע לא פשוט במרחביה של אמריקה - קודם ניו יורק, משם לשיקגו, דנבר ועד לאס וגאס, ובחזרה הביתה לקונטיקט. בהתחשב בעובדה שריאותיו של אבא דה נירו לא ממש איי-איי-איי, הוא גומא את אלפי הקילומטרים הללו ברכבות ובאוטובוסים. עוד ממד של סבל שאבא דאגן חייב לצלוח.
כולם בסדר
צילום באדיבות יח''צ כרמל ואריה
העובדה שהוא אב למופת אינה מעידה על צאצאיו. הם אינם ילדים לתפארת. כל אחד עסוק בענייניו, ובעיקר הם מתמקדים במלאכה קשה - לרמות את אבא. אבל הוא לא פראייר במאת האחוזים. הוא מבין את הסיטואציה וקושר בעצמו את הקצוות העלומים.
על פניו זוהי מלודרמה משפחתית, המוגשת במתכונת של סרט מסע. אלא מה? "כולם בסדר" איננו ממלא שום כלל, כתוב או לא כתוב, בסוגת סרטי המסע, ותחנות הדרך השונות שאותן פוקד הגיבור, אינן מחכימות לא אותו ולא את הצופים. בשביל מה לטלטל זקן חולני בדרכים, אם כלל לא מנצלים את
הרמפה הסיפורית הזו?
כמלודרמה משפחתית "כולם בסדר" מתנהל לפי הכללים הכי צפויים, שכוללים לא רק אכזבות,
התפרצויות בכי, אלא גם אשפוז בבית החולים, ולא עלינו גם מקרה מוות. קירק ג'ונס הבריטי ("להעיר את נד"), שביים את הסרט, מסתפק בעבודה תת-קורקטית וכלל לא מורגשת.
בריטי נוסף, הנרי בראהם (גם הוא מ"להעיר את נד") שצילם את "כולם בסדר", אינו משכיל לנצל את אופיין המשתנה של זירות האירועים האורבניות, והתוצאה החזותית אינה עולה על סרט טלוויזיה סתמי, שערוץ "הולמרק" המנוח נהג לשדר.
"כולם בסדר", ארה"ב, 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם