דפנה קינן משוחחת עם שילה פרבר
שילה פרבר מדגישה שהיא לא ילדה מרדנית שהתרככה, דפנה קינן מספרת שהיא הייתה ילדה מעצבנת ששנאה מוזיקה. פרבר אוהבת הופעות אינטימיות, קינן מודה שהשתן קצת עלה לה לראש. שיחה על יצירה, חברות ושיטוט ברחובות תל אביב. בקסטייג'
איזו מין ילדה היית? באיזה גיל הבנת שאת רוצה להיות זמרת והאם מישהו הופתע מזה?
"הייתי ילדה שרצתה להיות נער. מהזיכרונות שלי הייתי מעצבנת, אבל המשפחה אומרת שאני מחמירה עם עצמי. בסביבות גיל שש התחלתי ללמוד אורגנית ואחרי שלוש שנים החלטתי שאני לא רוצה לנגן בכלל ושהעתיד שלי נמצא בהנדסת מכונות. אבל אז גיליתי את הגיטרה (בסביבות גיל תשע) ומאז הכל היסטוריה. לגבי שירה - הייתי מאוד חסרת ביטחון לגבי זה, ולמעשה עד שקמו העוגיות זה הרתיע אותי. בעצם החלטתי להיות זמרת בערך לפני שלושה חודשים. חוץ מאת עצמי, זה לא הפתיע אף אחד".
יש לך חברים שאינם בשואו ביזנס? חושבת שהיית יכולה להתאהב במישהו שלא קשור לעולם שלך?
"יש לי כמה חברי ילדות שאינם קשורים לשואו ביזנס, והם החברים הכי קרובים אליי. כיוון שאני אדם ללא גבולות, אז הם ממש חלק ממני. התאהבתי פעם אחת בחיי במישהו מהתחום, והוא גם היה חבר שלי בחמש השנים האחרונות. מלבד זה, יצאתי והתאהבתי באנשים שהקירבה שלהם לעיסוקים שלי היא כמו הקירבה שלי לפטריות (אני שונאת פטריות)".
את מרגישה שהשתנית אחרי יציאת האלבום הראשון של הלהקה? אם כן באיזה אופן? בגדול - את היום בן אדם יותר או פחות מאושר?
"התשובה הזו קצת מורכבת מכיוון שמצד אחד אני לא מאמינה שאנשים משתנים, ומצד שני, אני מאמינה שהמצב והתחושות שלך משתנים כל הזמן. בלי להתפלסף בנושא, אני חושבת שאחרי האלבום הראשון וגם בזמן שקדם לו ובמהלך העבודה עליו, השתן מעט עלה לי לראש. אבל כמו שהוא עלה
"למדתי הרבה דברים בדרך ומהחוויה, שלדעתי הפכו אותי לאדם יותר בטוח בעצמו, ושיותר יודע מה הוא רוצה, ומהצד השני יותר מודע לחיות הטרף שמחכות בדרך. אולי אדם יותר זהיר. לגבי אושר, זה משתנה כל הזמן, נסתפק בזה שהיום אני די אופטימית".
קרה לך שהתלבטת אם להכניס שיר לאלבום כי הוא אישי מידי? אם כן - מה החלטת בסוף ולמה?
"באלבום השני, 'מה שרצינו', הקלטנו שיר שנקרא 'מסכנה'. את הפזמון כתבתי לפני כשש שנים וסיימתי לכתוב את השיר כולו משהו כמו חודש וחצי לפני שנכנסו להקליט. אחרי שסיימנו את המיקסים, בכל פעם שהייתי שומעת אותו הרגשתי מבוכה גדולה, גם כששמעתי אותו לבדי. כך שעד הרגע האחרון ממש התלבטתי. מה שגרם לי בסופו של דבר לרצות אותו בפנים הייתה בדיוק אותה תחושה של מבוכה - חוסר הנוחות שהוא הסב לי היה הצידוק הכי גדול להכניס אותו לאלבום. ואני שמחה שכך היה".
מה לא תסכימי לעשות לעולם בשביל להצליח?
"יש רשימה ארוכה של דברים שלא הייתי עושה כדי להצליח. אבל במשפט אחד - לא הייתי עושה שום דבר שאני לא מאמינה בו, או שסותר את מה שאני מרגישה וחושבת".
בשנים האחרונות, הופעת כמעט ורק עם גיטרה אקוסטית לבדך - הדבר שאותי הכי מפחיד בעולם לעשות. היום, מלווה אותך להקה מדהימה (!) ורציתי לשאול, איפה נמצא ההבדל המהותי בין השניים - מה היתרונות ומה החסרונות?
"קודם כל תודה, זאת באמת להקה של מוזיקאים מצטיינים שבחרתי בפינצטה. אני אוהבת להופיע לבד כי זה מאפשר אינטימיות עם הקהל שהיא טבעית לשירים ולאופי שלי, כמו שיחת נפש. לכוון למישהו בודד בקהל, לדמיין שאיפשהו באולם החשוך יש מישהו שמבין אותי וגם אני אותו.
"עם להקה לעומת זאת, זה תמיד קצת כמו מסיבה, ועד שפגשתי את חברי הלהקה הנוכחית (בס: נעמן טל, תופים: מתן אפרת, גיטרה חשמלית: אדם בן אמיתי, פסנתר: איתמר גרוס וצ'לו: מאיה בלזיצמן). תמיד הרגשתי שזאת מסיבה של מישהו אחר. שאני מנסה לשווא להשתלב באיזו שמחה לא לי. עם הלהקה החדשה אני לשם שינוי מרגישה שזאת המסיבה שלי. נורא כיף לי להופיע איתם".
באיזו נקודה בחיים הבנת שאין לך ברירה אלא לעשות מוזיקה ועד הסוף? היו לך התלבטויות אי פעם?
"היו לי כמה נקודות בחיים שבהן הבנתי שמוזיקה היא לא רק הנחמה והפורקן שלי אלא ממש הייעוד של חיי. הפעם הראשונה שהבנתי את זה הייתה כשהייתי ילדה. הלכתי בדיזנגוף בתל אביב, קצת מדוכדכת, ואיפשהו אחרי רחוב גורדון פתאום דמיינתי את עצמי מופיעה מול קהל ושזה יהיה המקצוע שלי ופתאום נהייתי מאושרת רק מהמחשבה על כך.
"המשכתי ללכת לי בשמחה וכעבור 200 מטר איכשהו החלום הזה נבל. זה פשוט היה כל כך לא מציאותי לדמיין אותי עולה אי פעם על במה. אני לא בטוחה ש'התלבטויות' זאת המילה. עד גיל יחסית מבוגר לא היה לי אומץ או ביטחון עצמי מספיק ליישם את מה שכבר ידעתי מזמן שאני רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם".
האם למדת פעם מוזיקה באיזושהי מסגרת (גם אם לא פורמלית)? יש מורה שהשפיע/ה עליך ועל היצירה שלך באופן משמעותי?
"התחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש אצל כרמלה ברג, מורה נפלאה שאני חייבת לה הרבה מאהבתי למוזיקה. כעבור כמה שנים המשכתי ללמוד פסנתר אצל אדית כהנא, גם היא מורה דגולה אם כי יותר קפדנית. בגיל 13 התחלתי ללמוד גיטרה קלאסית בקונסרבטוריון ביפו ואחר כך בתל אביב ומשם המשכתי לעוד שבעה (בחיי) מורים לגיטרה. לא זוכרת מה בדיוק הייתה הבעיה שלי, משום מה כל כמה חודשים החלפתי מורה. המורה האהוב ביותר שזכור לי במיוחד הוא הבסיסט האגדי שמוליק ארוך שעד היום אני מעריצה".
למבקרים, עיתונאים וגם לאנשים בכלל, יש את הצורך להגדיר ולקטלג אומנים. איפה את מרגישה שטועים לגביך, אם בכלל?
"אני מרגישה שאנשים שהיו בהופעות שלי מכירים אותי די טוב ולא נוטים לטעות לגבי, ואלה האנשים שחשובים לי במיוחד. אז אני לא מסתובבת עם איזה תסכול שלא מבינים אותי. לעומתם מבקרים ועיתונאים בדרך כלל פשוט פחות מכירים אותי. הם נוטים לתפוס אותי כיותר 'מגניבה' ממה שאני באמת. לצייר לעצמם איזו ילדה מרדנית עם גיטרה חשמלית שהולכת ומתרככת עם השנים. זה לא נכון - כי 'מגניבה' אף פעם לא הייתי, המרד שלי לא באמת נגמר כי הוא טבוע בנשמתי, והעיקר שלו מעולם לא היה טמון בגיטרה החשמלית או באפקט הדיסטורשן.
"אני אדם חופשי. הייתי ונשארתי. למזלי אני עובדת עם אנשים שלא מנסים לצמצם את החופש הזה, להפך. במיוחד ליליאן שוץ שבין שלל התפקידים האמנותיים שלה מולי היא גם חברת התקליטים שלי, והיא חברת התקליטים הכי משונה בארץ - כי היא לא דורשת ממני מסחריות בכלל. מה שכן חשוב לה הוא חופש אמנותי מוחלט והחובה המוסרית להיות אינטליגנטי. אין יום שאני קמה בבוקר ולא מודה לאל שפגשתי את האישה המטורפת הזאת".
השירים שלך מאוד יפים ומאד מרגשים. אחד השירים שאני הכי אוהבת הוא "יום אחד גם את תמותי". על מה כתבת אותו? מתי כתבת אותו?
"תודה דפנה! 'יום אחד גם את תמותי' נכתב בערך לפני עשר שנים. זה היה קצת אחרי שנדרסתי (!) . הייתי בגבס במשך כמה חודשים, קצת מטושטשת והמומה מהאפשרות שנפתחה עם התאונה הזאת לכך שיום אחד גם אני אמות. זה פתח איזו פרספקטיבה חדשה: 'מה אני מענה את עצמי ושופטת אותי כל הזמן כשלמעשה החיים, גם שלי, כל כך קצרים'.
"בדרך כלל מפרשים את השיר הזה כשיר ביטצ'י והאמת שלרוב גם אני לא חושבת על עצמי כשאני שרה אותו אלא על בחורות שמרגיזות אותי (מקווה שלא הרסתי לך את השיר, יש לי כמה שירים אחרים שהם באמת ארסיים כמו 'איזה זהב' ו'לעורך התכנית')".
שילה פרבר היא זמרת ויוצרת עצמאית שהשיקה לאחרונה את אלבומה השלישי "פרח קיר".
דפנה קינן היא סולנית ומנהיגת "דפנה והעוגיות", ששחררו בשבועות האחרונים את אלבומם השני - "מה שרצינו".
סער גמזו הוא כותב של אתר קול הקמפוס ועורך ומגיש את התוכנית 972. סטודנטים כותבים ומשדרים מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם