שם, אבל ליד: ביקורת על התערוכה "היה, אבל במקום אחר"
האוצרת החדשה בגלריית הקיבוץ ביקשה מתריסר אמנים ידועים להציג עבודות על "מה שקיים". התוצאה מוצלחת, עם נטייה לפשטנות
התערוכה מגוונת ודינאמית. עבודות גדולות לצד קטנות, עבודות תלויות ועבודות וידאו, הצבות על הרצפה ועל הקירות. רוב הדימויים פשוטים ברובם, וסמליותם ברורה. בסך הכל ניכר שהניסיון לאגד את כל העבודות תחת נושא משותף בהחלט מצליח. גם אם לרגעים נראה שעבודות מסוימות מוצאות מהקשרן לטובת הנושא, דבר שעלול לגרוע משלמות העבודה, הרי שבהסתכלות עמוקה יותר, החיבור החדש מעניק נופך אחר לעבודות.
כך, למשל, בעבודתו של שיבץ כהן, "דלת" (2009). העבודה היא דלת דו חלקית, גרפית על נייר, בגודל טבעי שהועתקה מדלת אמיתית. החיבור לתערוכה ברור, הדלת היא כניסה, אך בעצם אינה דלת אמיתית (קיים, אך לא קיים). "האמן, רוצה להטביע בנייר ובזיכרון, את הדלת ההיא, או את העולם אליו היא נפתחת", כותבת האוצרת. העבודה מאיירת את הטקסט שכותבת קיני לתערוכה, אך מעלה שאלות נוספות שהאוצרת כמו מתעלמת מהם: מה היא דלת שאינה מובילה לשום מקום? דלת ללא מעבר? ללא זהות? מה היא הדלת המקורית ממנה נעשה העתק? "קווי הגרפיט חוזרים על עצמם שוב ושוב, יוצאים תחושה של עבודת ריקוע", נכתב. אך מצד שני, החלונות בדלת, הידיות, הן רק סממן למה שקיים.
במקרה הזה משמעות העבודה רחבה יותר מהקונטקסט שבו מציבה אותה האוצרת, שלצורך העניין בוחרת להתעלם משאלות שעולות מהעבודה. עם זאת, הקישור לנושא התערוכה מעניק מימד נוסף, גם אם פשטני לעתים, לדיון.
עבודתה של אווה אבידר, "ורטיגו" (2000) היא קוביית עץ קטנה, שניתן להציץ לתוכה דרך חור קטן ובו יתגלה הר. זוהי אבן המושתלת על ידי האמנית ונראית מבעד לזכוכית מגדלת, ויש כאן הטעייה. כפי שקיני מציינת, ללק מהאמנים "יוצרים משחק בקני מידה, ובכך נוצרת מערכת של ערפול או הטעיות מכוונות".
אווה אבידר, סוד 1996
מתוך התערוכה
בעבודתה של דגנית ברסט, "המתרחץ", נראית דמות מצולמת בשחור לבן. העבודה גרעינית ומטושטשת מאוד, והאוצרת בוחרת להתייחס אל פירוק הדימוי, אל ההידמות של הדמות לסביבתה. הדמות השחורה והים בשחור ולבן גורמים לצופה לחזור אל הטקסט של צווטאיבה, אותו מוסיפה קיני אל התערוכה, ולהזכר בפונקטום של האוצרת.
התקשרות ישירה נוספת לטקסט מתרחשת עם עבודה נוספת של אווה אבידר שמוצגת בתערוכה "סוד" (1996). זהו רדי מייד של שולחן כיתתי ישן שמכסו פתוח מעט ובתוכו מן רכס הרים מ-פי.וי.סי כתום, המזכירים
ישירות את קרקעית המכתבה של צווטאיבה. שוב אנו חוזרים אל הנסתר והגלוי – המציאות שלנו אל מול מציאות האחר.
התערוכה והעבודות המוצגות בה, סותרים אחד את השני שוב ושוב, סתירה בין מה שקיים פיזית בתערוכה או מחוצה לה, מול המחשבות של האוצרת, הצופה, או האמן. שאלת הקיום היא אחת הבסיסיות בהגות הפילוסופית ואף באמנות. קיני מצליחה ליצור נקודת מבט בנושא הזה, אבל שאלה אחת נשארת בעינה: האם הנושא כשלעצמו הוא לא מעט בנאלי? מער לכך, הניסיון הראשון של קיני הוא הצלחה, שיהיה בהצלחה.
דגנית בסט, המתרחץ 1990
מתוך התערוכה
"היה, אבל במקום אחר". האומנים המציגים: אורית אדר-בכר, אווה אבידר, אתי אברג'ל, דגנית ברסט, דגנית שוקן,דוד בהר-פרחיה, טליה קינן, מלי דה-קאלו, עדן עפרת, ענת מיכאליס-לוי, פיליפ רנצר, שיבץ כהן. אוצרת: יעל קיני. גלריית הקיבוץ רח' דב הז 25 תל אביב. נעילה: 1.1.10
נא להמתין לטעינת התגובות
