על הסכין
יש אנשים שעבורם אבטיח הוא פרי קיצי שאוכלים על שפת הים, ויש כאלה, כמו למשל האמנית סיגלית לנדאו, שיוצרים בעזרתם עבודות אמנות חורפיות ונוקבות
לנדאו, אמנית קונספטואלית מוערכת עם נטייה לסנסציה ורקורד ארוך של עבודות לא שגרתיות, משתתפת בתערוכה של האוצרות כרמלה רובין ושירה נפתלי, בה לוקחים חלק שורה ארוכה של אמנים ישראלים מתקופות שונות, ביניהם נחום גוטמן, ראובן רובין, נורית דוד, אלכס ליבק, יאיר גרבוז ועוד.
שתי התמות המרכזיות בתערוכה מתייחסות לפרי בשני אופנים שונים לחלוטין: מעבודות היסטוריות, המציגות את הפרי כסמל לחגיגה מזרחית פולקלוריסטית, ועד לעבודות עכשוויות יחסית שעושות חיבור ישיר בין הפרי לבין גוף האדם ומיניות.
לנדאו, שמודה שיש לה סוג של פטיש לאבטיחים, מציגה בתערוכה מיצג בשם "דמעות הבטיח", ובו, כמעט כמו בשיעור מדעים בתיכון, הופך במפתיע נוזל האבטיח המומלח בקערה מאדום לטורקיז. "המגע של הפרי עם המלח מאוד דומה לגוף, כי גם האבטיח, כמעט כמונו, עשוי מתשעים אחוז מים", היא מבהירה. "אני עובדת מתוך אינטואיציה, ובעבודה הזאת אין שום דבר צפוי. העור של האבטיח חשוף, בלי קליפה והוא מתחיל להגיב. כל תא שם אומר 'אני רוצה להיות דומה לסביבה שלי, ולא משנה אם אהיה מתוק או מלוח'. זו הסיבה שהמים יוצאים ויוצאים, בדיוק כמו בחניטה".
סיגלית לנדאו
רענן כהן
הרומן של לנדאו עם האבטיח החל ב-2002, אז דימתה את בשר הפרי האדום לגוף מדמם. "האבטיח דומה קצת לבשר או לבטן הריונית", היא אומרת, "הגעתי לנושא הזה מתוך מקום שמדבר על המעמד של האבטיח כפרי נחות, כיוון שלא מדובר בפרי מקומי אלא בכזה שמגדלים אותו ברוב העולם. התחלתי לקרוא באינטרנט מחקרים בנושא חקלאות מדברית וגיליתי שכשמשקים את האבטיחים במי באר מלוחים הפרי יוצא מתוק יותר. בים המלח, למשל, גדלים האבטיחים הכי טובים בארץ. זאת אומרת, דווקא כשיש לפרי תנאים קשים הוא יוצא מתוק יותר".
עבודת עבר בה עשתה שימוש באבטיחים צילום: יח''צ
החיבור בין לנדאו לנושא התערוכה היה מתבקש. "הגעתי למסקנה שאני מאוד אוהבת תערוכות בנושאים פשוטים, כשהעבודות מביאות את המורכבות", היא אומרת, "יכולתי, למשל, לעבור במוזיאון עם הבת שלי, בת שלוש, ולנסות למצוא יחד איתה את האבטיח בכל ציור. הנושא דבילי, כביכול, אבל דרכו עולה משהו הרבה יותר מורכב. העבודה מדברת על המזרחי, על הסמל של הצבר בתרבות ועל הדימוי העצמי שלנו כפרי ערבי. זה הפוך על הפוך: כיוון שמדובר בפרי בינלאומי, דווקא המזרחי הלא-ערבי יוצא מהתזה הזאת".
איך לעזאזל משיגים אבטיחים בחורף?
"זה נורא קשה. בגלל זה בהתחלה אמרתי שלדעתי אי אפשר לעשות את העבודה הזאת. לפני שבועיים, למשל, היינו בחוסר, אבל בסופו של דבר גירדנו את האחרונים, אחרי שהצלחנו להשיג אבטיחים מזן אחר מחקלאי בדרום".
כצפוי, שום דבר אצל לנדאו לא צפוי. גם כשהיא מבהירה שהיא ממש לא אוהבת לאכול אבטיחים, זה איכשהו נשמע הגיוני, מה שלא מפריע לה, אגב, לעשות להם מסאז' מדי
בוקר. "יש לי שגרת אבטיחים עכשיו", היא צוחקת, "אני גרה די קרוב למוזיאון, כך שבכל בוקר אני קמה, עוברת שם ומלטפת אותם. חשוב מאוד להמליח את האבטיחים כדי שהפרי לא יירקב מבפנים. אני קוראת לזה לעשות מסאז' לאבטיחים שלי. לפעמים אני גם מעודדת את הקהל לגעת בהם, כי ככה זה נורא יד ראשונה. אני אומרת שאם כבר, אז עד הסוף, הרי לא מדובר במשהו סטרילי".
איך הקהל מגיב לשינוי צבע נוזל הפרי מאדום לטורקיז?
"הם בשוק, הם לא מאמינים לי, חושבים שאני סוטה. אני צריכה להראות להם לפעמים שאכן מדובר באבטיח. באיזשהו שלב התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה להשאיר קצת קליפה כדי שיאמינו לי".
התערוכה "אבטיחים" מוצגת במוזיאון בית ראובן עד 17 בפברואר 2010
נא להמתין לטעינת התגובות
