ביקורת טלוויזיה: רוח סתיו
הסדרה הדוקומנטרית של תומר הימן "בדרך הביתה" מתעדת את רגעי השגרה של משפחה ישראלית. התוצאה: רגעים אדירים של כנות ומציאות בלתי מפולטרת
משפחת הימן-מייצגת ולא מייצגת-כאחד. אבא חקלאי (שדמותו כמעט נעדרת מהנרטיב המשפחתי), אמא קשה וחזקה שסובלת ממחלת גפיים, ובנים שעפו מהקן אבל תמיד רוצים לחזור אליו. כמו כל סאגה משפחתית המתפרשת לאורך זמן, גם ההימנים יכולים לספק רומן עב דפים. ואכן, ברשות המתעד הראשי מאות קלטות וידיאו. אבל הוא בחר להתעלם כמעט מהסיפור המידי. אין כאן רצפים עלילתיים, פיצוח של נפש פרטית או עומקים פסיכולוגיים/סוציולוגיים. לעתים נראה שאין התיעוד מכוון לומר כלל משהו. פשוט המצלמה הייתה שם, פעמים רבות דווקא ברגע "המת", הנושר, שבו לכאורה לא קורה כלום.
אבל דווקא אותן התמונות הן אלו שבונות את פאזל החיים, ואצל הימן הפריימים האלה הם רגעים אדירים של כנות. אמת מוחלטת, לא משויפת. אמת שלא תמצאו אותה בשום דיאלוג או תצלומי תקריב בדרמה ישראלית ממוצעת, ונוכחותה גם די נדירה בספרות העברית. זו ישראליות לא מפולטרת. רק בעזרת הזיכוך הזה, ההפשטה, אתה מבין איזה עולם שלם מתקיים בבית עם רצפה המכוסה בבלטות עשרים על עשרים, הכי לא גרניט פורצלן.
אבל אל תטבעו במרבדים נאיביים (ועם שירי המופת של רונה קינן וחוה אלברשטיין, איך אפשר שלא). בכל זאת היד של הימן היא זו שאוחזת במצלמה, ולכן התמונות מדברות (ונערכות) בלשונו. ולהימן אחת השפות הייחודיות בדוקו המקומי. אסתטיקה של תיעוד כמעט אגבי, צנוע. לא מעיק. בפרדס ליד השוקת. אבל מאחורי המצלמה יש אדם שנמצא בתודעה מתמדת; תמונה אחר תמונה.
ככל שעובר הזמן נחשפים הצירים המרכזיים שמלווים את שמונת פרקי הסדרה (אתמול שודר הפרק השישי). חייו של הבמאי כהומוסקסואל מודע, ודמותה של אמו המושבניקית המבכה את עזיבת בניה (שלושה מהם החליטו לחיות בארה"ב) ונאבקת במחלתה.
ואיזו אם היא נועה הימן. גבר אחד ידעה בחייה והיא לא מתכוונת לעבוד על שינוי הסטטוס. היא מודעת לאובססיית הצילום של בנה, ומשתפת איתה פעולה. אמנם היא לא דוחפת את עצמה להיחשף בפני העדשה, אבל גם לא בורחת ממנה. זה המפתח להנצחת רגעי אמת נדירים כמו בשיחות על
אתה מסוגל לחוות את העולם רק דרך המצלמה, מטיח בו אחיו, הבמאי והמפיק ברק הימן. אבל מצלמה יכולה גם להסתכל פנימה, והימן חושש מכך. במובן הזה הוא הכי לא מחוברות שיש. מקובל לחשוב שאמן המצייר דיוקנות של אחרים, מצייר גם את עצמו. אבל אותה פתיחות לכאורה של הבמאי (כולל הקול שמלווה את התמונות) לא מקרבת את הצופים למעין הנפש שלו. הימן אולי יצא מהארון, אבל נותר עמוק בארון האינטימיות. בשלב הזה, בועות האמת משקפות וידוי של כישלון. אם זה לא היה מכמיר לב, זה היה מקומם.
"תוריד את המצלמה", מבקשת אמו פעם אחת. "אי אפשר", הוא עונה. אבל מה שלא מצליחה אמו לעשות, משיג גבר אחד, רקדן גרמני יפה תואר, שמשקף בפני הימן את הדילמה הקשה של חייו: תיעוד או חיים, צופה או משתתף. "הדרך הביתה" מבכה בעשן סיגריות דק את הצומת הזה.
"בדרך הביתה", יום רביעי, יס דוקו
נא להמתין לטעינת התגובות
