כבשו את היצר
"ינטל" היא הפקה יעילה ומהוקצעת, אבל איפה היא ואיפה הסיפור המסעיר, היצרי והמקורי של בשביס זינגר. ככה זה כשצריך לרצות את קהל המנויים
אולה שור-סלקטר נפלאה בתפקיד ינטל, וגם יחזקאל לזרוב נהדר בתפקיד אביגדור, כשהם לא הולכים לאיבוד בתוך התפאורה המונומנטלית. כמובן מבנה עילי, השואף אל הגבהים (לא ככה עושים מחזה יהודי רוחני?). ומדובר בתפאורן מחונן כרוני תורן. אבל השחקן המבריק של ההצגה, שמסמן את הכיוון שיכול היה לרענן אותה מנוסחת הזיכרון האפלולי של עולם שאבד, הוא יוסף כרמון, בתפקיד בן עשר דקות בתחילת ההצגה. למה? כי נדמה שמאז שיחק במחזות של חנוך לוין, סיגל לו מין אירוניה (חובה במחזות לוין) שלא עזבה אותו.
כשהוא משחק את אביה של ינטל, נערה חפצת לימודים בעולם שאוסר על נשים ללמוד, יש לו טון מרוחק מרגשנות, שמרמז על יכולת למבט-על, שהוא בדרך כלל מבט ביקורתי. על העולם היהודי שהיה ועל סדרי עולם בכלל. ואם מישהו יגיד, ביקורתיות לא שייכת למחזמר, אזכיר לו שגם מונוכרומיות משוללת צבע ושמחת חיים לא שייכת למחזמר. ובטח לא לאופרטה.
השירה הקבוצתית והתנועה, אגב, בסיסיים. שחקנים ישראלים לא הופכים לרקדנים מיומנים בבת אחת וגם לא לזמרים. ולמה כרמון הספקן שיחק נכון כל כך לרוח של זינגר? כי הסופר הטיל ספק באזיקי ההלכה, בחלוקה המגדרית, ובהנחה שהשאיפה לטוהר מגרשת את המשיכה לאפלולי. להפך, מי לא תאב זימה בסיפורים של בשביס? כל היצרים המדוכאים מתחפשים בסיפורים שלו לישויות שדוניות. טייבלה ("טייבלה והשד שלה") לא שוכבת עם שד ומתעברת ממנו? ורוחלה ב"שטן מגורי" לא נכנסת להיריון מהשטן? ושלמה'לה לא שולח את אשתו לשכב עם לייבל'ה יפה התואר שפגש בבית המרחץ כדי שתתאר לו את הסקס שלהם (במקום לשכב איתו בעצמו).
והנה תזכורת המעשייה על אודות ינטל. זהו מחזה אורגיאסטי (אורגיה יהודית) על ינטל בת הרב שרוצה ללמוד, פעילות שנחשבה גברית ואסורה ביהדות (אז, במאה ה-19), ונאלצת להתחפש לנער ולהתקבל לישיבה. היא קוראת לעצמה "אנשל". בישיבה היא/הוא מעולל/ת כמה פרעות מיניות או תיקונים מגדריים, תלוי את מי שואלים. היא מתאהבת באביגדור (השוביניסט) שמתאהב בה במקביל (באגדות זה תמיד מקביל) בלי לדעת שהוא מאוהב. בעיניו אנשל הוא גבר שמתחשק לו ללטף לפעמים והוא לא מבין למה, וכבר יש לנו מגעים הומואיים חטופים ואף נשיקה.
אחר כך מתחתנת ינטל עם אישה. זוהי ארוסתו לשעבר של אביגדור, הדסה, שמופרדת מאביגדור כשמתגלה להוריה שאחיו של אביגדור השתגע והתאבד. אביגדור מפציר באנשל ידיד נפשו הנאהב להינשא להדסה במקומו, כדי שיוכל לחוש אותה דרכו. זו הגשמת שני חלומות: חלום הומואי לשכב עם אנשל דרך הדסה, וגם להציץ, פיפ-שאו יהודי. ואכן בליל הכלולות מציץ אביגדור ממעלה קונסטרוקציית קורות העץ ומוטות הברזל,
ינטל המחופש/ת לאנשל הגבר מסכימ/ה להתחתן כדי לא לאבד את אביגדור. אנשל שוכב/ת לצד הדסה, לכאורה אירוע לסבי, אבל אינו/ נה שוכב/ת איתה אלא משכנע/ת אותה שעד שלא תשכח את אביגדור ארוסה שגורש, אסור לגעת בה כי אין חטא ניאוף גדול יותר מלשכב עם גוף א' ולפנטז על גוף ב' (אז מה, נעלה עכשיו כולנו לגרדום?), וכשאי אפשר עוד לדחות את המגע המיני מתוודה אנשל בפני אביגדור שהוא אישה, ינטל, וגם חושף את שדיו/יה עם הגב לקהל בפתיחת חולצה מהירה המזכירה את פרסומת המעיל האלמותית של יעל אבקסיס. אביגדור זועם, הצבוע, כאילו לא נעם לו להתמזמז עם גבר צעיר עם ארומה של אישה. לבסוף הוא נשבר, מחבק, מציע נישואים. כאן טמונה ההפתעה. ינטל מסרבת, כי אם לא תוכל ללמוד בישיבה אלא רק בהיחבא כמו שאביגדור מציע, היא מעדיפה להישאר אנדרוגינוס.
ההפקה הנוסטלגית פולקלוריסטית הזאת הייתה יכולה לפנות לכיוונים מסעירים. לכיוון גרוטסקה שלמה כמו בהפקה הנפלאה של אופירה הניג, "עירם של האנשים הנפלאים", על פי שלום עליכם. כן, אפילו כמחזמר. אין כאלה? יש. למשל "תשוקה" (Passion) של לפין וזונדהיים שעוקב אחרי התאהבותו של קצין יפה תואר ומשגשג לבתו החולה, הכעורה וההרסנית של המפקד שלו. וזכורה גם הגרסה הפרועה ל"גימפל תם" של זינגר שביים ז'אן ברנרד מורלי בחאן הירושלמי, עם מצבת בית קברות שרוקדת וכוכבים שהיו שלוש זמרות שהציצו מבעד לקרעי שמים.
בהפקת הקאמרי יש נצנוצי כוכבים סתם. גם בהפקה הנוכחית יש כמה אינטרוולים קומיים (החייטים שמחפשים את הבליטה של ינטל/אנשל, החתן הקונילמל שמציעים לינטל, מצמוצי השפתיים המגעילים של אם הכלה), אבל הם מפוזרים באופן לא שיטתי, פה ושם, ונחווים כסטייה מרצף.
וככה ישבתי שעה ו-49 דקות, אם לדייק, ובדקה האחרונה פרצה רבע הדמעה. מכונת הכתישה של השכל הביקורתי עבדה יפה, וברגע האחרון נכנסתי לעניין ודמעתי על פרידתם של ינטל ואביגדור, ועל בדידותה. השיר של דן אלמגור תרם בנדיבות לכך: "שוב על אם הדרך היא לבדה". אוי, א-ברוך, איזה לב יהודי לא יימס כשמתמוסס לו זיווג.
ונדמה היה לי באותו רגע שאני מייצגת את קהל המינויים לדורותיו בישראל, שמה שקורה לי הוא תבנית מייצגת של תודעתו. שנים הם מכבים את הצורך לתיאטרון מעורר מחשבה רעננה, ספק, התנגדות, מפעילים את הרגשות ומכבים את המוח. ככה מתבשלת לה דייסת מוח קבוצתית והתרבות לא מתפתחת. אם לא יסבסדו את התיאטראות כמו שצריך, נטבע בדייסה, ואני לא יכולה להאשים את מנהלי הקאמרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם