ד"ר טלכו ומיסטר טל
הוא מעריץ את טולסטוי, בקושי רואה טלוויזיה ולפני חצי שנה לבש ג'ינס בפעם הראשונה בחיים. אבל עם קצת חוכמה מונגולית ובלי להזיע בטיפוס על עצי קוקוס, הצליח ההייטקיסט טל כהן (טלכו) להנדס את עצמו עד לגמר של "הישרדות"
עכשיו, כשהוא מתרוצץ בחדר ומנפנף בידיו כמו האדם הוויטרובי של ליאונרדו דה וינצ'י, הוא כבר לגמרי נראה כמו סטייה סטטיסטית. אבל זה בסדר, טלכו רגיל להיתמך בגדולי הפילוסופיה, המדעים והספרות. כך הוא ניכס לעצמו את הבודהיזם והטאואיזם כשנדרש להסביר מהלכים במועצת השבט, וכך הוא גם מתפרץ ספונטנית מעת לעת בזעקות "אני האנטי גיבור, אני האנה קרנינה!". הדרך שעשה הפרופסור הכי מטורלל שידע הריאליטי שלנו לגמר העונה השלישית של "הישרדות" (רביעי הקרוב בערוץ 10), לא כללה מאמצים זניחים כמו פיצוח קוקוסים. במקום זה הוא העדיף להתבונן.
"אני רואה הרבה, אני קורא פרצופים ובכף יד", מעיד טלכו שתי דקות לתוך השיחה. "את רוצה לקמט את המצח לרגע? תני לי את היד". הוא סוקר אותי במבט מרנטגן. איים סיטינג, איים ברידינג, איים סמיילינג. "יפה, טוב", הוא מהנהן. "את פריק קונטרול, ויש לך יצר סקרנות בלתי נדלה, ואת תעשי הרבה מאוד כסף בחיים שלך, רק שתדעי. אבל את חולת שליטה, ואת יכולה להיות מאוד אגרסיבית בביזנס. את תדרשי מה שאת רוצה".
ואני גם אקבל?
"את צולחת הכל, תחיי הרבה. אבל מה שמפחיד אותי פה זה הקורטיזון, הורמון לחץ. את שוחקת את האדרנלין, הוא נותן לך את ההיי, ואז את חיה כמו זומבי. אל תדאגי, הכל ידוע והרשות נתונה, את תמיד יכולה לשנות את הגורל שלך. אני יודע מה דפוק אצלך, אני יודע מה הרגישויות, את צריכה להחליט. אם תמשיכי באותו מסלול חיים זה מה שיקרה לך".
ומה שקרה לטלכו בראשית המשחק, עוד לפני שהספיק להגיד פיליפינים, זו הגליה מיידית ולא סימפטית ל"אי הדחויים". הגיק הערכי עם הכונן הנשלף שמכיל את כל תולדות ההיסטוריה האנושית וגם כמה תמונות של הנסיכה ליאה ("חופשי הייתי דלוק עליה"), עשה מאותו רגע ריסטרט ואימץ אסטרטגיה מקורית: בניית תדמית של איש רוח מורמוני שטופחה באמצעות שעות של מדיטציות, שיחות בנות אינסופיות וסדנאות צחוק משחררות. "קראו לי גורו, מלך, מנהיג, והפליגו לבן אלוהים", הוא נזכר בימים הטובים, "אתה עם שש בנות, זה היה אמיתי".
וככה כבשת אותן? עם מילים רגישות וקריאה בכף היד?
"אם את חושבת שהבנות כל כך... אני לא, אני נותן להן קצת יותר קרדיט. סבבה, ברור שהן מתות על זה, אבל צריך קצת יותר כדי להחליט שאת לא רוצה להדיח אותי ולהגיד שאת אוהבת אותי. אני חושב שהייתי אני. נתתי להן את המענה לצורך מאוד בסיסי. שיקשיבו לך, ושלא ישפטו אותך, ושיהיו איתך. וכשהגעתי לשבטים, מי ישר עלה על הגרדום בגלל שהוא היה כן, אמיתי וערכי? אני. אמרתי 'או-קיי, תודה רבה, הבנתי את המשחק'. זה הערב שבו התבגרתי. שכח מערכיות, זה משחק אסטרטגי, זה הישרדות".
תשכחו מהבחור התימהוני עם השיער המחושמל והזיק הסולארי בעיניים. אחרי ששב מהאי הנעלם הצטייר טלכו כאוסף של תכונות מקבילות שלעולם לא ייפגשו, ואם כן יהיה קצר. טוב לב, ערמומי, רגיש, שחצן, יוזם, בטלן, מתלהב, ביישן. בקיצור שחקן.
"אני אנטיתזה להישרדות!",
"זה מטריף אותם, כי אני שקט, אני הילד החנון המוזר הזה. אבל מה שהרגיז אותם זה שאני מזהה את החולשות שלהם ומנצל אותן לטובת ההצלחה שלי, ואני לא מנצח שום משימה, ואני עושה הדחות, והם לא מצליחים להסביר את זה לעצמם. הם עדיין בתפיסת הצייד. אבל מי אמר שזה שטומי מקפץ על קורה הופך אותו לשורד יותר טוב? זה לא".
טל כהן (30) גדל בחיפה למשפחה כרמליסטית ממוצעת. אמא ליאורה עובדת ב"שילב", אבא שלמה מהנדס תעשיות וניהול, והאחות הקטנה קרן מהנדסת איכות סביבה. הבן הבכור חונך לעבודה קשה ומתישה, ובהתאם הלך להצטיין. בגיל 14 החל כהן לכתוב במקומונים בקריות. במקביל, הוא כיהן כיו"ר מועצת תלמידים, ערך עיתון בית ספר ושייף כישורים רטוריים בנבחרת הוויכוחים.
"אבא שלי הוא טיפוס שדוחף תמיד לשאפתנות, למצוינות, תלמד מהר, תעשה מהר, תקרא עוד ספר, כל רגע שאני יושב פה ולא קורא ספר זה נורא. זה בסדר, כי תמיד אתה שואף, אבל ההצטיינות היא באינסוף, אז אתה מרגיש לא טוב. ועם הזמן אתה עובר מעולם של יעדים ומטרות לעולם של דרך. וזה קורה ממקום של לחץ, של מתח, של הישגיות מטורפת. וואללה, אפשר ליהנות מהדרך".
היו לך בכלל חיים חברתיים?
"הייתי יושב עם מבוגרים. דווקא הרגשתי איתם נורא בבית, וככה יצא שהרגשתי שאני כלוא בתוך גוף של ילד. מה אני אעשה? אני שונה. אני לא מנסה להיות כמו כולם, אני רוצה להיות מי שאני, ולפעמים אתה מרגיש מאוד בודד".
מגמת ההצטיינות הזו נמשכה גם בשירות צבאי בחיל הים, ובלימודי תואר ראשון במשפטים ותואר שני בממשל. בסוף הוא הגיע להיי-טק. "רציתי להיות קרבי", אומר טלכו. "אני אידאליסט, רציתי להשפיע. אז יצאתי לקורס קצינים, תוך שנה כמובן קיבלתי תעודת הצטיינות, ברגיל. כי הייתי לפי הספר, לא ימינה, לא שמאלה, לא בילויים. עד גיל 23 הצבא היה האישה שלי".
באמת היית בתול עד גיל 23 כמו שסיפרת בתוכנית?
"לא לא, מה פתאום. בואי אני אגיד לך ככה, גיא זוארץ שאל מה שהוא רוצה ואני עניתי מה שאני רוצה וזה לא צריך לעניין אף אחד מה האמת, כי זאת שאלה שלא לגיטימי לשאול! אז זה לא כן ולא לא. לא רציתי להביך את גיא באותו רגע, אז עניתי מה שעניתי. מה זה רלוונטי ל'הישרדות' מתי עשיתי מה שעשיתי? זה מציצנות, זה גועל נפש, זה בדיוק מה שאנחנו לא אוהבים ולא רוצים".
יכולת לענות לו בדיוק ככה.
"אבל שוב, אני רוצה להזכיר לך, אנחנו במצב שחודש וחצי לא אכלנו, אנחנו לא בנאדם בשיא כושרו! בסדר? כשזכיתי באליפות הארץ בוויכוחים בגיל 15, הייתי בשיא הכושר. שכנעתי בית ספר של יהודים להצביע 40 אחוז למפלגות ערביות, הכל ביד הלשון. אז אין לי בעיה, אני יכול לשכנע אותך שאת בלונדינית, זה לא משנה. כמובן שעכשיו לא, כי סיפרתי לך מה אני עושה".
מתי השתכללת כל כך באמנות הדיון?
"זאת מיומנות. רציתי לשכנע אנשים. בגיל 12 הייתה לי תפיסת עולם, הייתה לי אידאולוגיה, אכפתיות חברתית, הפריע לי. הייתי ילד שרואה תוכניות של מבוגרים, ולא, אני לא מדבר על מבוגרים בלבד, ועניין אותי איך המדינה נראית. לא הייתי מבלה, הייתי ילד חנון, קראתי ספרים, כמויות של ספרים, מה שאת רוצה. לב טולסטוי היה המקום שבו אתה זורם עם נחל האהבה, מתרסק, ומי שקורא לב טולסטוי מבין מהי אהבה. והתאהבתי בשי? רה. ככה איבדתי את הבתולים לראשונה, עם השירה".
צטט לי שורה מהרגע הזה.
"לא, עזבי".
נו, שורה אחת.
"אני אשלח לך אחר כך מייל".
ככה הוא, טלכו. מתהדר בנוצות של ידע כללי מרשים, ולא מהסס לנפנף בהן בכל רגע של חוסר ביטחון. כשהוא נלחץ, הוא לא מתחמם כמו שי, או משמן את השרירים כמו טומי. הוא פשוט פולט "מקיאבלי" ועובר לספרינט מרשים של התחכמויות. אתם כבר תאבדו אותו בדרך, וטוב שכך. "בתחבולות תעשה לך מלחמה", זה המוטו שלו ב"הישרדות".
"אני עושה הסוואה, אבל איפה הסתבכתי", הוא מרצין. "אני חושב שיצאתי עם הסברים נורא יפים. הם לא מתאימים לריאליטי, כי אני נותן הסברים שהם קצת גדולים על ריאליטי ויותר מתאימים לערוץ ההיסטוריה, נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ 8. כבד על אנשים עכשיו להבין מה זה האימפריה המונגולית, כבד על אנשים להבין תאוריות של פילוסופים. 90 אחוז מהאנשים אומרים 'מה הבנאדם רוצה ממני?'. הפספוס שלי זה שלא דיברתי עם קהל יותר רחב, ושלא נתתי להמון את מה שההמון רוצה - להתאמץ במשימות גם אם אין לזה פואנטה".
בהרבה מקרים ההתנהגות שלך על האי פשוט נראתה כמו עצלנות.
"לא עצלנות. חמודה, אני כן התאמצתי במשימות הקבוצתיות! אז מה אם לחסינות אני מוותר? זאת בעיה שלי! ואת יודעת איפה עוד ויתרתי? במשימות פרס. וגם לטובתם, כדי שהם יאכלו והם יראו את הילדים שלהם ואני לא. הם גם הרוויחו מזה".
אבל רבצת גם בשבט.
"בואי נדבר על ההתנהלות בשבט. מה המשימות בשבט? לאסוף זרדים רבע שעה. להדליק אש חמש דקות. לבשל אורז חמש דקות. אלו המשימות של שבט בישראל. אנחנו מבינים את זה? אגב, אני מצאתי להם בנטטות. בזכותי הם לא רעבו שבועיים. זאת תופעה נורא ישראלית, רוצים לראות אנשים שקורעים ת'תחת, עובדים ומתזזים, ולא מעניינת התפוקה. זה שטומי יושב ארבע שעות לפתוח קוקוס, ואני פותח אותו בדקה כי הפעלתי קצת שכל, זה אומר שהוא עבד יותר? זה לא משנה! אז אם אני עושה דברים בכמה דקות והולך לנוח, מה הבעיה".
זה משחק חברתי. בעיה שלהם היא בעיה שלך.
"אני מסכים איתך, חמודה. פה טעיתי. הייתי צריך לעשות קולות של עוזר, למראית עין, כי לא היה במה לעזור, לא הייתי באמת תורם לשבט בארבעה זרדים שהייתי מביא. וכשכולם רבים על איזה מרקם יש לאורז, באמת היית דוחפת את עצמך לבשל את האורז? אני מהמאצ'ו נפטרתי כבר בגיל 23. יושבים לך עשרה מאצ'ואיסטים שעוד לא נפטרו מזה, הם עדיין צריכים להוכיח שהאגו שלהם הוא מה שהם, בסדר? הם רוצים להדליק ת'אש.
"הם רוצים להראות מי יותר גבר! אז מה, אני אפריע להם במבחני הגבריות האלה? ואיפה המקום המנטלי, כשאני מסייע לנפש? זה לא עזרה? הלוא המצוקה הנפשית הרבה יותר גדולה מהדלקת האש. הגעגוע לילדה ליווה אותי כל הזמן, אבל לא באתי לבכות מול עם ישראל כדי לעשות בזה שימוש ציני. אם היה לי קשה, לקחתי את זה הצידה, והייתי האמזונה המנטלית שלהם".
לא רק אמזונה מנטלית, גם מומחה לתעתועים. "המטרה שלי הייתה שאנשים לא יצליחו לזהות דפוס התנהגות אחד", מפרשן טלכו את דרכו לגמר. "במשחק אתה רוצה לא להיראות צפוי. שאף אחד לא יזהה את המהלכים שלך, שאף אחד לא יחשוד למי אתה חובר ומה הצעד הבא שלך. מה יותר טבעי מלהתחבר עם ההפך שלך? לכן התחברתי עם זיו, בין השאר. מעבר לזה שגיליתי שהוא אדם מקסים, זה היה תהליך אסטרטגי מבריק. וזו החוכמה. ככל שתתחבר לשונים ממך, אתה רוכש את היכולות של השונה ממך. לזיו ולליעד יש יכולות שלי אין, כי הם שונים ממני. ואני לא שופט אף אחד.
"אני מסרב לראות את הבנאדם לפי מה שהוא אומר ואיך שהוא מתנהג, אני חופר בבנאדם. מסתכל בפרצוף ובודק את היד, ומדבר איתו ומבין אותו ומרגיש אותו, ואז אני קולט מה שאחרים לא מסוגלים להבין. הרי זיו הוא לא כזה מפלצת וליעד היא לא באמת ערסית, וגיליתי שיש נפש בתוך הסיפור הזה, יש בנאדם".
את הכתבה בשלמותה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
