שירת הפנדל: ספר שירי הכדורגל של גלעד מאירי

לראשונה בישראל עולה על המדפים הספר "קורה פנימית", השייך לז'אנר ספרותי חדש לחלוטין: שירת כדורגל. בדקנו עם עורך הספר גלעד מאירי מה זה שירת כדורגל, מה ההבדל משירי הטריבונות ומה הקשר בין אלתרמן לבניון. שירים ושערים - גרסת המשורר

כרמית ספיר-ויץ | 23/12/2009 14:19

"מתברר שמסתובב בינינו אוהד בשם גלעד מאירי, משורר, חבר קבוצת 'כתובת' וד"ר לספרות עברית, ואוהד קטמון לכל דבר ועניין. ומסתבר שיש לו שירים על קטמון!" (הגולש דוד קיפוד מתפעל בפורום האוהדים של הפועל קטמון)

גלעד מאירי. צילום: פלאש 90

הרבה לפני שעוזי חיטמן שורר את המשפט האלמותי "חיפה חיפה, מכבי שלי/ הגל הירוק, גלגלים בבת גלים" ולי פישמן הבטיחה בשם בית"ר ירושלים: "נמשיך מפה לפסגה/ לא נעצור אפילו לדקה", כתבו אמיר גלבוע, נתן אלתרמן, דוד אבידן, איל מגד יהודה עמיחי ואחרים, שירה על כדורגל. שירה של ממש.

בשבוע שעבר, לראשונה בעברית, הגיע אל מדפי השירה "קורה פנימית", ספר המאגד בתוכו את האהבה חוצת הגבולות לכדורגל (הוצאת מדיה 41). העורך, גלעד מאירי, כותב בבעיטת הפתיחה: "כמאה שנים עברו מאז החלו אנשי היישוב לכדרר על פני מגרשי הארץ הקדושה עד לזמן הזה, ובשעה טובה המועד הגיע כמו רגעי שיא אחרים בתולדות הכדורגל הישראלי: עלייתה על המגרש של אנתולוגיית כדורגל. זהו רגע מיוחד עבור השירה העברית: נראה שעתה יותר מתמיד פתוחה השירה העברית למשחקי צירופים לא שגרתיים, כעין זה שבין כדורגל לשירה".

אוהדי כדורגל מושבעים לא הרימו גבה לנוכח השידוך בין כדורגל לשירה. להפך. אורי שרצקי - עורך "שם המשחק", נציג האוהדים של הפועל קטמון ואו-טו-טו עורך רשת המקומונים של "מעריב", באמת לא מבין על מה המהומה: "לא מפתיע בכלל שיצאה שירת כדורגל. כמו שיש ספרים ואגדות על כדורגל, יש גם שירים על כדורגל, בלי שום קשר לשירי טריבונות. יש הכל על כדורגל, הרי זה אחד משבעת פלאי עולם! שלא יהיו על זה שירים? זה הכי טבעי בעולם. כל אחד מביע את האהבה שלו למשחק בצורה שונה".

שירה גבוהת מצח לא מרחיקה את הכדורגל מהפרופיל המוכר?
"זה מה שמנסים לצייר לו, פרופיל חד ממדי ומוגבל. מי שבאמת אוהב ומכיר כדורגל, אפילו לא ממצמץ. לא צריך לצפות מאנשים שעוסקים בכדורגל שיאהבו את השירים. הם לא נכתבו לשחקנים ומאמני כדורגל, אם כי יכול להיות שיש ביניהם כאלה שיאהבו אותם".

"אין שיר שהוא רק על כדורגל", שופך אור רוני סומק, ששימש יועץ אמנותי בעריכת "קורה פנימית". " השיר 'גול ברגל שמאל' הוא על הילדות שלי, 'מגדל של אהבה' הוא שיר אהבה, והשיר על בית"ר הוא בעצם שיר על ירושלים. מה שאני בא להגיד הוא שמבחינתי אין כמעט דבר כזה, שיר שמתכתב רק עם כדורגל. כל שיר שמתעסק עם כדורגל מכדרר במגרש הרבה יותר רחב. גם מי שלא אוהב כדורגל, לא יכול להתעלם מהעובדה שהמשחק הזה משוחק בראש של כל כך הרבה אנשים. כמה קלישאות יש על כדורגל: משחקים משבת לשבת, לדרבי חוקים משלו - מיליון קלישאות. אם יש ספורט שיש בו כל כך הרבה קלישאות, הוא חייב להיות מעניין".

פרופ' אמיר בן-פורת, סוציולוג, מומחה לכדורגל מהחוג למדעי ההתנהגות של המכללה למינהל, הכדורגל הופקע מידי העם?
"במפורש לא. אומברטו אקו כתב על כדורגל, אלבר קאמי כתב על כדורגל, ג'ורג' אורוול, שייקספיר ועוד רבים אחרים. בעולם מקובל מאוד שיוצרים כותבים על כדורגל. בארץ זה לא ממש מקובל, אבל זה לא הופקע מידי העם. זו קבוצה מסוימת של אנשים שאוהבים כדורגל. בין אוהדי הכדורגל 40 אחוז הם אנשים עם השכלה אקדמית".

אתה מוצא קווי דמיון בין שירת הכדורגל של יהודה עמיחי לבין שירי הטריבונות?
"ביציע אפשר לשמוע שירים טובים מאוד. לאנשים האלה יש כושר כתיבה יוצא מן הכלל. במשחק של בית"ר ירושלים מופיע השיר של ז'בוטינסקי, 'למות ולכבוש את ההר', שלא לדבר על משחקי הפועל תל אביב, שם יש אנשים מלאי כישרונות כתיבה. בזמן האחרון יש ספרות מחקר, יש דוקטורנטים באוניברסיטה שכותבים על כדורגל. הכדורגל הישראלי הולך ודומה מבחינת ההתנהגות של האוהדים שלו ומבחינת השירים לאירופה".

"מבחינה זו אלתרמן מאוד מיוחד", מוסיף מאירי, "ב-1936 הוא הצליח לזהות את עוצמת הכדורגל כשהשיר הראשון שכתב היה על פיצוץ משחק. לשם כך, אתה צריך להיות נביא. אלתרמן קלט את המהות של שכונה במשחק, של 'יאללה מכות, יאללה'".

אפשר להוריד את כפפות המשי?
"שירה יכולה לדבר על הכל. בספר הזה דווקא בא לידי ביטוי כדורגל בתוך כפפות ממשי. אולי הכוונה היא הרצון לאזן ולומר: הנה, יש ליריות ופיוטיות בכדורגל. צריך להקשיב גם לשדרים. יש שפה שלמה של תקשורת המונים ומטאפורות ועולם שלם של דימויים. בעברית ובאנגלית זה קונצרט לשוני.

"משורר שהוא קשוב יכול לשמוע את השירה שם. ביציעים תמיד שרים שירים גבוהים: 'אל תירא ישראל, כי גור הפועל הלא אתה'. זו השפה הכי גבוהה, שמשלבת פיוטים ותפילה.

כמובן שהסיטואציה מעוררת את זה, כי אתה מתפלל לאלוהים וצועק 'יש אלוהים', גם כשזה קורה בשבת. נוכחות השבת במשחקים בישראל היא נוכחות של בית כנסת. יהיה נחמד אם יערכו במגרשים הקראת שיר לפני משחק לעידוד הסובלנות".

פרופ' בן-פורת, אופטימי אך למוד ניסיון, מחייך: "זה יהיה מאוד מעניין. זה לא יקרה בשום מקום. בקושי מצליחים לפתוח בישראל משחק עם 'התקווה'. מי שיקריא שירה יפתחו לו את הראש. אני רוצה להיות נוכח שם פעם אחת".

אוהדי כדורגל. צילום: אלכס רוזקובסקי

"אין קול נשי"

באנתולוגיה משתתפים 38 משוררים ומתרגמים עם 49 שירים, חלקם מחזורי שירים. 27 משוררים הם מישראל, ותיקים כצעירים. וחיזוק זר מגיע מן הליגות הבכירות של משוררי העולם: חתן פרס נובל שיימוס היני, פול דורקן, צ'רלס בוקובסקי, כריסטופר מריל (ארה"ב), אדוניס (סוריה), אווה ליפסקה (פולין) ועוד".

"המילה אנתולוגיה מקורה ביוונית ומשמעה זר פרחים", ממשיך העורך מאירי בבעיטת הפתיחה שלו, "לצערי, סידור הזר מייצג בעיקר יצירה גברית. בספר יש רק ארבע יצירות נשיות: יצירותיהן של שתי משוררות, מתרגמת ואמנית. עובדה זאת משקפת את המצב ביציעי הכדורגל בישראל, אשר גם בהם ייצוג מצומצם לנשים, ואת מצבו הכללי של כדורגל הנשים, שלא זוכה במקומותינו להכרה מספקת".

"אין קול נשי. הקריטריונים לשילוב שיר הם קודם כל איכות ודומיננטיות של מוטיב הכדורגל בשיר, שזה משהו פרשני כמובן", אומר מאירי. "מה שלא נכנס, הוא כנראה מאוד מאוד לא טוב. אין הרבה מאוד שירים שנשארו מחוץ לספר".

פרופ' בן-פורת, מה אומרת האקדמיה על הייצוג הנשי המועט בכדורגל בכלל ועל שירת הכדורגל בפרט?
"אני לא מביע את דעתי, אלא את מה שאני רואה. כדורגל הוא משחק של גברים, כמו הטרובדור. הקהל רובו גברי, אם כי בישראל שיעור הנשים הצופות במגרשים הולך וגדל. בספרד הן 50 אחוז מהצופים, באנגליה בין 15 ל-25 אחוז. יש ליגת נשים בארץ, אבל היא חלשה מאוד. זו הטריטוריה הגברית האחרונה שנשארה לנו, שאנחנו עדיין יכולים לבוא ולקלל ולהתנהג באופן לא נורמטיבי, בלי שנשים יגידו לנו איך מתנהגים. זה תלוי תרבות, גם תרבות חומרית. זו תורת המגרשים. בישראל, מי שתיכנס לשירותים, תחווה ייסורים. לא צריכים להכריז בקול רם: הכניסה לנשים אסורה".

מחזירים את הכדור אל רוני סומק, שטוען כי הייצוג הנשי בכדורגל הוא חלק מהגדרות של מגדר. "כשנולדה לי בת, פחדתי שתתחיל עכשיו האינתיפאדה נגד האהבה שלי לראות ספורט. מגיל קטן לימדתי אותה לבעוט בכדורגל ולכדרר כדורסל. החינוך שלי הגיע לשיאו כשהיא הייתה בת חמש. הגענו לבריכה ושאלתי אותה איך המים. היא ענתה: 'קרים', עשתה פסק זמן והוסיפה: 'עבדול ג'באר'. אמנם הוא שחקן כדורסל, אבל החינוך לספורט באותו רגע צלח. מי שלקחה אותי למשחקים הראשונים של הכוח רמת גן היא הבת שלי".

עם יד על הלב, אתה רואה את האוהד הממוצע יושב וקורא שירת כדורגל?
"לפני כמה שנים שודרה בגל"צ התוכנית 'ספרים רבותיי ספרים' בשבת בצהריים. הייתי מגיע לבלומפילד, שומע בטרנזיסטור את 'ספרים רבותיי ספרים' ורואה את המשחק. כל החברים שלי ביציע היו משוכנעים שאני שומע את 'שירים ושערים' כדי לדעת מה קורה במגרשים האחרים.

"יום אחד, מישהו אמר לי: 'תגיד, מה קורה בחיפה?' במקום לענות לו, הורדתי את הטרנזיסטור, הצמדתי אותו לאוזן שלו ונתתי לו לשמוע את דליה רביקוביץ' קוראת שיר. בעיניי זה שיא הישראליות, לראות את מכבי תל אביב על המגרש ולשמוע את דליה רביקוביץ' באוזנו הנדהמת של אוהד ספורט שנמצא באמצע קונצרט פיצוח הגרעינים השבועי שלו".