שיטת השקשוקה
סרטו החדש של מייקל מור, "קפיטליזם - סיפור אהבה" הוא פופוליזם זול, אבל יש בו גם כמה אמיתות כואבות
קפיטליזם סיפור אהבה יח''צ: יונייטד קינג
למייקל מור דחוף היה להיזכר בעוולות השיטה הקפיטליסטית דווקא השנה, בדיוק כשהבנקים הגדולים בוול סטריט - השפיצים המיליטנטיים של שיטת השליטה הזו - כפו על הממשל בוושינגטון מענק הצלה כמו-סוציאליסטי בגובה 700 מיליארד דולר.
עכשיו גם הוא חכם גדול ואינו מסתפק עוד בתקיפה נקודתית של הנשיא ג'ורג' בוש ("פרנהייט 11/9") או בהתנפלות על שיטת הביטוחים הרפואיים ("סיקו") וחשבון נוקב עם חברת ג'נרל מוטורס ("רוג'ר ואני"). כעת, כשכל אמריקה מדממת, מצטרף מור לרדיקלים גדולים ממנו - נעמי קליין, למשל, או ההיסטוריון הווארד זין, שהקדישו חייהם להטפה נגד השיטה הנתעבת הזו.
"קפיטליזם - סיפור אהבה" בוחר לצאת למתקפת רוחב על הרעיון הבסיסי שבגינו פרחה האימפריה האמריקאית תוך זריעת חורבן על כל מתחרותיה. הפעם מוצא מור שותפים לדעה בדמותם של כמרים, חברי קונגרס לשעבר, ברוקרים שפרשו מוול סטריט וסתם קורבנות אדם, שהתרוששו במשבר הפיננסי הנוכחי.
קפיטליזם סיפור אהבה
צילום: מתוך הסרט
לצד הפופוליזם המוכר כבר מסרטיו הקודמים, ולצד ג'סטות ליצניות מהסוג החביב כל כך על ידי יצרני הדוקו-אקטיביזם, מסתתרים בין דקותיו של הסרט הנוכחי גם כמה גילויים קשים על זדון הקפיטליזם. כך, למשל, משרטט מור את מעגל הטרף הציני העומד מאחורי רעיון הפרטת בתי הכלא. חברה פרטית המפעילה בפילדלפיה מוסד לעבריינים צעירים שיחדה במיליוני דולרים שני שופטים שדאגו להרוס חיים צעירים, לספק לאתר אסירים נון-סטופ על מנת שתאי הכליאה שם לעולם לא יישארו ריקים וההכנסות
אף פעם לא ייפגעו.
מור מוצא גם טייסים שמשתכרים פחות מהמינימום הדרוש למחיה ומשלימים הכנסתם בעבודות מייגעות כמו מלצרות, וכך הם מגיעים רצוצים למסלולי ההמראה ומטיסים המון אדם כשהם רדומים למחצה.
הדוגמאות המרובות לעוולותיה של שיטת שקשוקה זו הן החלק החזק בסרט. השטיקים המרגיזים של מור, הכוללים גם שילובים סרי טעם של סצינות מסרטים עלילתיים, הם החלק המעצבן בו. בקיצור, שנות הניסיון המרובות שצבר לא הפכו את מייקל מור לחכם או למעודן יותר.
"קפיטליזם - סיפור אהבה", ארה"ב 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
