קוראים את העיר: פריז
לכל עיר יש שם, וגם כמה סופרים גדולים שתיארו אותה. והשבוע במדור: מהגיבן מנוטרדם, דרך החינוך הסנטימנטלי ואבא גוריו ועד החיים, הוראות שימוש. ספרים שאסור להחמיץ לכל הטסים לכריסמס בפריז
אבא גוריו הוא רומן הנחשב לאחת מיצירותיו המרכזיות של באלזאק, ולאחת מיצירות המופת של הספרות הקלאסית. העלילה מתרחשת במחצית הראשונה של המאה ה-19 ונעה בין שני מקומות אופייניים בפריז: הרובע העני ביותר ש"אין איום ממנו בפריז", כך לדברי באלזאק, והטרקלינים המפוארים של אנשי החברה הגבוהה.
במרכז העלילה עומדות שלוש דמויות מפתח, כולן מתגוררות באכסניה אחת הנמצאת בבעלות מאדאם ווֹקֵה: האחד הוא אויז'ן ראסטיניאק, סטודנט שבא לפריז מהפרובינציה למטרת לימודי
אבא גוריו מייצג את הדגם המובהק של הרומן הריאליסטי. הוא מתאפיין בתיאור מקיף של חיי היומיום, ומדגיש את התלות בין הרגש לבין הכסף. מטרתו של באלזאק היא לחשוף את יסודות החברה הצרפתית ואת מניעיה ולמתוח עליהם ביקורת.
בשנת 1831 הציג ויקטור הוגו לעולם את דמותו של קווזימודו, הגיבן המעוות והחירש המצלצל בפעמוניה של הקתדרלה נוטרדאם, ואת מושא אהובתו – אסמרלדה, הצוענייה היפהפייה. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה רבה בצרפת ובעולם. בין השאר הוא עורר את התנועה לשימור המבנים מן התקופה הגותית בכלל, ולשימור קתדרלת נוטרדאם של פריז בפרט.
במרכז עלילת הספר נמצאת הקתדרלה נוטרדאם, וזו מצויה, שלא כמו במציאות, בשכונת עוני של פריז. כנסיית נוטרדאם נבנתה במשך כמאתיים שנה (בין השנים 1163 עד 1345) והיא ניצבת על אותה פיסת קרקע בה עמד מקדש גאלו רומי - בזיליקה נוצרית וכנסיה רומנסקית. טקסים ממלכתיים חשובים נערכו במקום לאורך השנים, ובתקופת המהפכה הצרפתית "ערפו" את ראשיהם של הפסלים בחזית ומעל השערים, וכל הפעמונים הותכו.
הסיפור של הוגו מאפשר לקורא לספוג את האווירה הפריזאית של תחילת המאה ה-19, כפי שהיא נשקפת מנקודת מבטן של הדמויות החלשות והצדדיות יותר בחברה. הוגו אחראי על השמעת אחד הקולות החשובים ביותר בניסיון להביא ל"דמוקרטיזציה של הספרות" ולכתוב על האוכלוסיות הנחותות יותר בחברה.
"זמן רב לא ידעתי שאני ערבי כי איש לא העליב אותי", כך אומר מומו (מוחמד), ילד ערבי-מוסלמי, הגדל ומתחנך במעונה של הגברת רוזה, יהודיה ניצולת שואה וזונה לשעבר שמתפרנסת מטיפול בילדיהן של חברותיה למקצוע. עלילת הספר מסופרת מנקודת מבטו של מומו, ותיק ילדי המעון של רוזה
שאף עוזר לה בטיפול בשאר הילדים במקום. כל שאיפתו היא לחשוף ולגלות את מוצאו המשפחתי ולדעת מי הם הוריו, עניין הנשמר בסוד אצל רוזה במשך השנים.
החינוך הסנטימנטלי, שהופיע לראשונה בשנת 1869, הוא בעצם תמונת ראי של צרפת עצמה לאחר מהפכת 1848. הסיפור מתאר יחסים שבין איש צעיר לגברת נשואה מבוגרת ממנו. הגבר עצמו פוגש בדרכו אנשים שאין להם דבר עם המציאות ואין להם מה להציע לו לבד מפסימיות וציניות. האירוניה בשמו של הספר מתייחסת לצורת החינוך שהייתה נהוגה אז בצרפת, וכישלונם של פלובר ובני דורו לממש את האידיאלים שלהם , או במילותיו של פלובר: "אין דבר משפיל יותר מאשר לראות טיפשים מופלגים מצליחים במשימות בהם נכשלנו".
נמירובסקי, יהודייה ממוצא רוסי שחיה בפריז, הייתה סופרת מצליחה בשנות ה-30 של המאה שעברה. עם כיבוש פריז בידי הנאצים היא נמלטה עם בעלה ושתי בנותיה לכפר קטן, ובו כתבה את סוויטה צרפתית - הרומן האחרון שלה. ב-1942 נאסרה ונשלחה לאושוויץ, ושם נספתה.
חלקו השני של הספר, "דולצ'ה", מתרחש בכפר צרפתי שנכבש בידי הגרמנים. פרשת אהבים עדינה וסודית נרקמת בין קצין גרמני וצעירה מקומית, שבביתה הוא מתגורר. מערכת היחסים המסוכנת מעלה אל פני השטח רגשות עזים של קנאה והשפלה בקרב אנשי הכפר, הנאלצים לשטף פעולה עם הכובש הזר.
הספר על שני חלקיו הוא תיעוד נוקב של תקופה, אבל גם יצירת אמנות אנושית ונוגעת ללב. הרומן המרתק, שבה את דמיונם של הקוראים לא רק בזכות סיפור חייה הטראגי של הסופרת, אלא בזכות הפורטרט המדויק להפליא של צרפת המובסת והכבושה שמתואר בו.
בספר הזה מבקש ז'ורז' פרק לברוא יקומים שמתקשרים זה עם זה, בחלל של בית אחד בן עשר קומות ברחוב סימון-קרובלייה בפריז. בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו.
התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מחמישים וחמש שנה. חזית הבניין תוסר ויהיה אפשר לראות בחתך את כל החדרים הקדמיים, את פיר המעלית, את המדרגות, את דלתות הכניסה לדירות. וכמו בבתי הבובות האלה, שבהם הכול משועתק בזעיר אנפין, המרבדים, התחריטים, שעוני הקיר, מיחמי המים - אפשר יהיה למצוא בכל חדר את האנשים שחיו בו בעבר ואת האנשים שעוד חיים בו ואת כל פרטי חייהם, החתולים שלהם, הפרצופים שלהם, הסיפור שלהם.
מדובר בהרפתקה ספרותיות ומחשבתית מיוחדת במינה, ולא בכדי בחר הסופר איטלו קאלווינו לכנות את הספר כ"אירוע הספרותי החשוב ביותר במאה העשרים".
קראתם ספר ששינה לכם לגמרי את החופשה? יש לכם הצעות נוספות ליעד השבועי? כתבו לנו טוקבק או שלחו דרך "כתוב לעורך". ערוץ nrg ספרות מבטיח להתייחס בהתאם
נא להמתין לטעינת התגובות
