שיגוע בריבוע: להקת דירהוף בהופעה
דירהוף המוזרים, הפסיכים והגאונים, הוכיחו לקהל שיש הרבה דרכים לפרש את המושג "להקת רוק". ביקורת
מיותר לציין כי העניין הזה פעל לכל אורך ההופעה לטובת שני הצדדים. דירהוף, מצדם, דפקו בקהל הרעב לבלגנים את חומריהם הרועשים, הדיס?הרמוניים במתכוון, והמזגזגים בפרעות בין סגנונות קוטביים (נויז, ג' אז מודרני, הארד-רוק, סולמות קלאסיים, פאנק, מה לא), ואילו הקהל, מצדו, ביקש להידפק על ידם עוד ועוד.
הסוריאליזם הכללי היה, כמובן, בלתי נמנע, אבל בדרך גאונית כלשהי הצליחו החברים המוזרים מסן פרנסיסקו לסמן סביבו גבולות מתאר מוזיקליים-שהרגישו לפרקים כמו מסגרת אמנותית שאוזן אנושית מסוגלת לפענח ולהפיק ממנה גם עונג שאינו מבוסס על פרצי אדרנלין חסרי שליטה. העניין הוא כזה: דירהוף אמנם לא מצייתים לנורמות המקובלות בעולם הפופ והרוק, אבל הם ממש לא הולכים לאיבוד בין גבולות העולם הצלילי והטקסטואלי שהם בנו במיוחד לעצמם: כל תו, כל מילה, וכל סינקופה מתוזמנים באופן מדויק ומרהיב, משל היו חלק מפרטיטורה קלאסית מורכבת.
עם זאת, מדובר בלהקה שכמעט כל דבר שקורה בה הפוך מהמקובל במסגרת ההגדרה "להקה": הסולנית /בסיסטית לרוב אינה עומדת בחזית הבמה, ההופעה רחוקה מלהיות בנויה על פי קונספט הגיוני כלשהו, ודווקא המתופף, גרג סונייר-שמפעם לפעם עוזב את התופים כדי לפלרטט עם הקהל-הוא הצלע הדומיננטית ביותר בהרכב. וכן, זה מצליח. לגמרי. במיוחד כשדירהוף מביאים בראש "להיטים" כמו "The Perfect Me" המעולה (מתוך "Opportunity Friend" ), או "Basketball Get Your Groove Back" האנרגטי והמשעשע (מתוך: "Offend Maggie", האלבום האחרון שלהם).
האמת היא שגם את הזמן מצליחים דירהוף לעוות איכשהו: אחרי שלושה הדרנים, מי בכלל שם לב שכל ההופעה, כולל ההדרנים, נמשכה משהו כמו שעה ורבע בלבד. בעצם, בדרך החוצה, כשאנשים הציצו לראשונה בשעון וגילו שהלילה צעיר מדי, נשמעו כמה טרוניות על העניין - אבל זה לא שלמישהו כאן באמת נשארו אנרגיות לעוד משהו מהסוג שדירהוף החמודים והפסיכים מכנים "שיר".
דירהוף בבארבי תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
