הייתי כלבתו של דן תורן
תכירו את נעם אדרי: ציירת, פסלת, אמנית וידאו בינלאומית מצליחה, ומעכשיו גם שחקנית. בסרט הפרובוקטיבי החדש "אנדרדוגס" היא מגלמת כלבה עירומה, שטכנאי מקררים סאדיסט מכה, משפיל, מאפר עליה ומשתמש בה כמצע לאכילת סושי. "מדובר בשליחות", היא מסבירה
אדרי, 27, היא אמנית מוכשרת שעבודותיה מוצגות בגלריות בלונדון, בפריז ובניו יורק, פזורות בקרב אספנים בכל רחבי הפלנטה, ומתומחרות באלפי פאונדים לחתיכה. היא ציירת, פסלת, אמנית וידאו, שחקנית, רקדנית בטן, היא פיסת רנסנס שגרה בעליית גג של כנסייה ויקטוריאנית בלונדון. אבל בסרטו הפרובוקטיבי של יוסי אוחיון, "אנדרדוגס" (עכשיו בסינמטק), ובתפקידה הראשי הראשון, נעם אדרי היא קודם כול כלבה. ובעזרתו האדיבה של דן תורן, בתפקיד בלתי נשכח של טכנאי מקררים סאדיסט, היא בהחלט לומדת ללכת מחדש. בדוגי. בעירום מלא. "זאת האניגמה", היא ממלמלת. "חושבים שאני חיית פרא ומוצאים דוסית ממאה שערים. אני בעצם דתייה במסווה".
עכשיו הפינצ'רים כבר מזדהים טוטאלית. אדרי נזכרת בחוויה המעצימה, ונועצת מבט מזוגג באופק. "המורה הזה ניער אותי", היא משחזרת. "הוא אמר לי 'אין לך זמן לבזבז, הגוף והכישרון שקיבלת הוא בכלל לא שלך, הוא בהשאלה, את משפיעה על אינסוף דברים ביקום הזה ואם תפגעי בהם היקום לא יסלח לך. יש לך תפקיד, את לא מרגישה את זה מאז שאת קטנה?'. דברים לחלוטין פלצניים ופנטזיונריים, ובנאדם שעומד מבחוץ יגיד 'וואי, האנשים האלה בסרט', אבל לקחתי את זה בתור ווייק-אפ-קול. אחרי החוויה הזאת לא חזרתי לסורי. זהו, נגמר".
ואז חזרת לארץ ועשית את "אנדרדוגס".
"זה לא קשור, זה הכניס לי עוד רובד. גם כשאני עושה את 'אנדרדוגס', זה עם זה. כל כך נהניתי, אם הייתי יכולה הייתי מסתובבת עירומה כל הזמן, אבל יש בעיה חברתית עם זה. ועירום זה הכי טבעי בעיניי בעולם. אני אמנית, אז הגוף שלי הוא הכלי.
לא הבנתי.
"של הקיום של הפרט, של הקיום האנושי, של האינדיבידואל. הרי יחסי שולט ונשלט זה תמיד על זה, על האני בתוך הסיפור".
אז זאת כאילו פארודיה?
"לא, פארודיה לא רק מקצינה, היא מגחיכה, ופה אני לא חושבת שיש גיחוך".
את כלבה עירומה במשך רוב הסרט.
"אני חושבת שיש המון הומור בסרט, אבל הוא מדבר על דברים בצורה רצינית מאוד ובשלה".
דן תורן מאפר עלייך, מרביץ לך, אונס אותך ומשפיל אותך בו זמנית.
"אבל זאת שליחות. הסרט מדבר על הקלות הבלתי נסבלת של האלימות, ועל הצורך לשלוט בבנאדם אחר בשביל הסיפוק העצמי. התחברתי למקום האנושי הזה. ובחלק מהסצנות הגוף חטף כזה רעד, זה כמו רעל לנפש".
זאת לא הפעם הראשונה שבה נעם אדרי מתערטלת בשם האמנות. מגיל שלוש היא מציירת, בגיל 16 כבר הייתה לה מספיק תעוזה למכור את הציור הראשון, ראש של פרה שחוטה ב-1,500 פאונד. "למה יומרה? אני מעריכה את מה שאני עושה", היא מסבירה. "האמנות שלי זה סרבייבל. אם אני לא אעשה אמנות אני נכנסת לדיכאון. ממש ככה, אמנות או נמות. או-קיי, אם אמנות שווה חיים, אז בשביל החיים צריך לממן את האמנות הזאת".
אבל איך מתמחרים אמנות?
"אינסטינקטיבית. לא שאלתי שאלות, זה קרה נורא מהר. אני לא מאמינה במיתוס האמן הרעב ללחם. בשבוע הראשון בבצלאל הלכנו לסטודיו של מורה נחשב, ושאלתי אותו'אז אתה מרוויח טוב מהאמנות שלך?'. הוא חשב שהוא הולך לשרוף אותי. ואמרתי מה, הוא נורמלי? למה זה בושה לדבר על אמנות וכסף? אמנות וכסף חייבים ללכת יחד, אי אפשר ליצור יש מאין, החומרים עולים המון כסף. אני לא קונה בגדים, אני קונה מכחולים, אני לא קונה נעליים, אני קונה בדים. את מבינה את הפרופורציות בחיים?".
עוד מינקות הפנימה אדרי את חשיבותן של הפרופורציות. "אני באה משושלת של חסידות מאוד גבוהה", אומרת מי שהתחנכה בתיכון יהודי-דתי בלונדון. "אני צאצא של הבעל שם טוב, ולימים גיליתי שאני גם צאצא של המהר"ל מפראג, זה מדהים. ומגיל צעיר הרגשתי שנולדתי עם יצר חזק ואפילו מופרז, וזה הפחיד אותי. יש בזה משהו בהמתי ואני עדינה. המורה שלי בפריז, בנאדם שמן ואכלן כפייתי שחי את ההפך הגמור ממני, תמיד היה אומר לי שאני חיה, ושהוא ילמד אותי שאני חיה, ושאני בעצם צריכה לתת לזה לצאת. אבל אם אני צאצא של כל האדמו"רים האלה אז כנראה הסגפנות באה משם. הבעל שם טוב אמר'ויהי נעם'. אז איי דונט נואו, יכול להיות".
אדרי היא בריטית-לבנטינית שגדלה בקיבוץ רמת יוחנן, ובגיל חמש נסעה עם משפחתה לשליחות בלונדון. הם חזרו לארץ, ואז ללונדון, ואז לארץ, ואחרי שירות צבאי בחטיבה לקשרי חוץ נחתה אדרי במגמת אמנות פלסטית בבצלאל. היום היא שוב בלונדון, לומדת לתואר שני באמנות באוניברסיטת גולדסמית'. וזה סוף טוב, כי בגיל חמש, אחרי שהובהר לה שלונדון נמצאת בממלכה המאוחדת, כמעט לא הייתה התחלה.
"למה? כי בממלכה יש מלכה, ואני לא מוכנה להשתחוות, אז אני לא נוסעת", היא נזכרת. "יש בי איזה דיגניטי, אני לא מוכנה להנמיך את עצמי. חברים שלי אומרים, את אנטאצ'בל. את עושה את הדברים הכי חושפניים, אבל אף אחד לא באמת מתקרב אלייך".
איפה הדיגניטי שלך בסרט?
"אולי זה ללכת למקום הכי הפוך ממני. באמנות שלי אני הכי פרועה ואין לי גבולות, זה קודש. אני מסוגלת לעשות הכול, העיקר שמעשה האמנות ייעשה. גם בסרט הייתי אמורה להיות עם תחתונים, ואמרתי 'רגע, שמעתם על כלב עם תחתונים?', אין. אבל בחיים הפרטיים אני שמרנית מאוד. אני בזה לאנשים שמעשנים ושותים, הם נחותים. אני שיפוטית, אני לא סובלת חולשה".
אז כנעם הפרטית, היית שופטת את האישה-כלבה בסרט?
"לא, הייתי מקנאה בה שהיא עשתה את זה ולא אני. בעיניי, כשחקנית, להגיע לפרויקט כזה, זה וואנס אין אה לייף טיים. כשקראתי את התסריט הרגשתי בערה בפנים, וואו, זה הדבר הכי חם שנתקע לי ביד. שאלתי למה אני, ויוסי אמר לי 'כי יש לך ביצים ואין לך אלוהים'".
לצורכי אמנות רב תחומית בלבד, אדרי מצטלמת בעירום חלקי מגיל 19, והוריה הם שותפים פעילים ומעורבים ביצירה. הם מצלמים אותה מפתה, נאנקת, צלובה, מתפתלת, ואדרי עושה את המיכלאנג'לו.
"למדתי מחול כדי ליצור את הווידאו ארט האחרון שלי, If You Go Away, שהוא היצירה הכי וירטואוזית שלי", היא חולקת. "זה על חוויית נטישה שכל הזמן מתממשת, וזה בעצם על מלכת סאדו שמתאהבת. אותה אישה בשלו? שה פנים. מלכת סאדו גברית, בת שבע מתרחצת שהיא הבתולה, ודמות תיאטרלית ניטרלית, דמות האמן, שהוא לעד רואה כאמן את העולם, אבל הוא גם כלוא שם כי משהו מבודד בינו לבין המציאות".
את נוטה להתפשט בגלל כל השנים שכיסית את עצמך בתיכון דתי?
"כיסיתי את הרעב שלי לחיים. הידיעה שיש לי יצר כל כך חזק גרמה לי לפחד ממנו. אפילו בגן, כשהיו מכריחים אותנו לישון בצהריים ולא רציתי, אני והשכן שלי עשינו סטריפטיזים כדי להעביר את הזמן. החברה גרמה לי להרגיש כמו זונה, ואמרתי 'זהו, אני מדחיקה'. ובבית ספר דתי אין דיבור על זה.
"גילחתי את הראש, הייתי נורא רזה, עשר שנים אנורקסיה ובולימיה, עברתי גיהינום ובחזרה כדי להרגיש שלמות עם הגוף. לא רציתי את הנשיות הזאת, שתמיד הייתה הכלי הכי חזק שלי וגם הייתה לי לרועץ. כשאת אישה מושכת, הרבה פעמים את לא יודעת אם העניין שמביעים בך זה בגלל הבנאדם שאת או בגלל הנשיות שלך. אני תמיד מתעסקת בזהות נשית. מה יקרה לי כשאפסיק להיות צעירה ומושכת? אני עדיין אמשוך קהל? אני עדיין אתקיים? את מבינה מה אני אומרת?".
שאת פוחדת שאת מתבססת על העירום שלך?
"מתבססת? לא. אני לא מתפשטת כל פעם. דווקא בעבודות שלי יש מעט עירום, יחסית לאמנים. אין שום דבר שצריך להסתיר באמנות, אם צריך עירום אז צריך עירום. אני אמנית, ויש לי יצר, ואני לא מתביישת להגיד את זה. הגוף הוא בכלל לא אישיו מבחינתי".
אבל תראי כמה את עוסקת בו.
"כי הבנתי שהוא עוד כלי, כמו מכחול, אני יכולה להשתמש בזה. מאז זה נהיה האל"ף-בי"ת, הלחם והמים".
מפחיד.
"בדיוק, כי בלי זה מה אני אהיה? למה עושים אמנות? בשביל להשאיר משהו אחרינו, חלקיק של אל-מוות שהוא בעצם הנשמה. אבל בשביל לעשות את זה אני משתמשת בדבר הכי גשמי שיש, אני מתעסקת בחומר בשביל להגיע למשהו שמיימי. זאת אמנות, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
