יום שלישי, ה-11 בספטמבר, 08:46
אין ספק שהעשור הזה חוסה בצילו של תאריך אחד, טראומתי ודרמתי, שהשפיע על כל היצירה הקולנועית, מסרטי תעודה נוקבים ועד אימת הזומבים: הפיגוע במגדלי התאומים. ענת הררי חוזרת לרגעי האימה
כמות נכבדת של סרטי תעודה עסקו ביום הפיגוע עצמו ובהשלכותיו הפוליטיות והחברתיות. לצד סרטים שליוו את אירועי היום, ביניהם "9/11" - מסע אינטנסיבי ומצמרר של צוות צילום שנקלע אל הפיגוע ממש במקרה. היו גם כאלה ששלחו חיצי ביקורת על ההתנהלות ההזויה של הממשל ("פרנהייט 9/11" של מייקל מור), כאלה שניסו לפענח את קריסתם הטוטאלית של המגדלים וכאלה שטענו בתוקף שהממשל האמריקאי יזם את המתקפה ("ההבדל הקטן" ו-"Loose Change 9/11" של דילן אייברי).
סרטים תיעודיים נוספים על המלחמה באפגניסטן ועל השלכות ה"חוק הפטריוטי" ("USA Vs Al-arian" למשל) היוו המשך טבעי לעלייתו של הז'אנר הדוקומנטרי שהחל לקבל תאוצה גם במיינסטרים. ולא במקרה: משהו חשוב נוסף, לכאורה שולי לחלוטין, קרה ביום ההוא - הרבה מצלמות ביתיות וניידים צילמו את האירוע המקורי מכל זווית אפשרית וכמעט בכל שלב (חשיפה קטנה לעוצמה האדירה הזאת אפשר לראות בסרט התיעודי "WTC - The First 24 Hours" של אטיאן סורט).
התיעוד הישיר והפשוט הזה, יחד עם הנגישות החדשה של אמצעי התיעוד, הפך את העשור הזה לעשורו של הקולנוע הדוקומנטרי, שידע פריחה מדהימה, גם באיכות וגם בכמות. כמו כן, הוא ייצר מוכנות כמעט מיידית אצל הצופים לאסתטיקה אחרת ואיפשר סוג של מחשבה חדשה בקרב יוצרי קולנוע לאורך העשור כולו, גם בקולנוע העלילתי.
דווקא שם, בעלילתי, נעשו מעט סרטים על יום הפיגוע עצמו. פרט לשניים בולטים - "מגדלי התאומים" הפטריוטי של אוליבר סטון ו"טיסה 93" הריאליסטי והמרתק של פול גרינגרס - צולמו מעט מאוד סרטים עצמאיים ("Wtc View" למשל) ומעט אסופות של סרטים קצרים. הידועה והמרתקת שבהם היא "September 11 - 11'09'01", המורכבת מ-11 סרטים קצרים בני 9 דק', 11 שניות ופריים בודד שנוצרו על ידי במאים מהעולם כולו.
לעומת זאת, לא מעט סרטים עלילתיים נעשו על המלחמה בעיראק או לפחות הדהדו אותה בבירור; "Hurt Locker" של קתרין ביגאלו,
בכלל, מעניין לראות שהביקורת בקולנוע, העלילתי והתיעודי, לא נשארה מאחור. לקח לאמריקאים לפחות עשור לעכל ולבקר את מלחמת ויטנאם במיינסטרים הקולנועי. העשור הנוכחי מתאפיין בהתעסקות ובביקורת בזמן אמת כבר מההתחלה.
במקביל, ישנה עלייה בייצוג העולם המוסלמי, לפעמים באופן ישיר לאירועי 9/11; "גוואנטנמו" המרתק (גם הוא של וינטרבוטם), סדרת הטלוויזיה "תא רדום" וכן סרטו החדש של אטום אגויאן "Rendition", שמעלה דיון מעניין על טרור ומוסר כפול. יש גם לא מעט ייצוג מהמקום היומיומי והפשוט יותר כמו ביסמין הבריטי והעדין או ב-"Man push cart" של ראמין בחרני.
בכלל, שימו לב איך מתחלף, לאט ובהדרגה, מקומו של השחור התורן בזה המוסלמי, במין אפליה מתקנת אך בעייתית. או לחילופין, איך הפך המוסלמי, גם אם הוא קצת יותר מורכב רגשית ואין לו בהכרח שפם וכאפיה, לרשע החדש ישן.
מפתיעה עוד פחות היא העלייה העצומה בפופולריות של סרטי מדע בדיוני ואימה. ב"מלחמת העולמות" מצליח שפילברג לשחזר באופן מטריד לפחות שניים מהסממנים המייצגים של יום הפיגוע בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי. הראשון - אנשי המאדים מאיידים חלקים נרחבים מהאוכלוסייה וכל שנותר הוא אבק, הקבלה ברורה לאבק ולאפר שכיסו את ניו יורק לאחר נפילת התאומים, השני - הנהירה של ההמון אל מחוץ לעיר, שהתרחשה באמת, היא אחד מהדימויים החזקים בסרט.
גם "קלוברפילד" משחזר יותר מסתם פרנויה. ניו יורק מותקפת על ידי יצור אניגמטי, האבק שוב מכסה הכל, וחשוב מכך - הסרט כולו מצולם לכאורה במצלמת וידאו ביתית.
וישנו כמובן הפחד מפלישה מוסלמית. "פלישה" - עיבוד מחודש ומעניין ל"פלישת חוטפי הגופות" (אז סממן להיסטריה מפלישה קומוניסטית) מחדד את החשש ממי שעד לפני רגע היה רק השכן. גם "סיינס" של מ.נייט שמאלאן מתריע מפלישה, ודן במשבר האמונה ובאיום על שלמותה של המשפחה הכל אמריקאית. שמאלאן אף נוגע בסרטו האחרון, "ביום שזה קרה", במה שנדמה כמעט אסור - פועלי בניין קופצים ממרומי הפיגומים ומתרסקים באופן מזעזע. זו אולי הסצנה היחידה בקולנוע האמריקאי שמהדהדת את אחת מן הטראומות הגדולות של היום ההוא, זו שהאמריקאים עדיין מתקשים להתמודד איתה.
גם סרטי תעודה ממעטים לעסוק בזה, אחד מהם - "The Falling Man" של הנרי סינגר - מתמקד בעיקר בניסיון פענוח זהותו של אחד מן הנופלים ובאופן שבו נדחקה אימת הנופלים לטובת סיפורי הגבורה.
פרט לאלה היו סרטי אימה שהצליחו לתמצת את הפחד לכדי דימוי צח כמעט. לא במקרה, באו סרטי הזומבים, כמו שדה של פטריות הזיה אחרי הגשם (בפעם האחרונה זה קרה סמוך למלחמת ויטנאם). "פלאנט טרור" של רוברט רודריגז, "REC" המטריד, "אני אגדה" של פרנסיס לורנס, "ארץ המתים" ו-"Diary of the Dead" של רומרו, ואפילו "מת על המתים" הפארודי והמוצלח, הם רק קצה הקרחון של הגל המטורף הזה.
לא מפתיע אם כך שאחד הסרטים שסוגרים את העשור הזה הוא "2012" המדובר של רולנד אמריך. אחרי שהפליא להשמיד חצי מהכדור בסרטו הקודם ("היום שאחרי מחר"), העולם כפי שאנחנו מכירים אותו מגיע הפעם אל קיצו. אבל מי פוחד, מי?
הכותבת הינה עובדת האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן
הטור הוא מתוך מגזין האוזן הקרוב שייראה אור בסוף החודש, המסכם עשור בקולנוע ובמוזיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם