קו המשווה: עודפי מילים
הרומן החדש של מירון ח. איזקסון מוכיח שהוא נשאר משורר מופנם מדי. וגם: חוברת "אלפיים" החדשה היא שיא השיעמום
- השבוע בביג בן: אריק ברמן הוא היורש של מאיר אריאל
מירון ח. איזקסון. צילום: יח''צ
הרומן החדש שלו, ("הריונה של עליזה", הקיבוץ המאוחד) , הרביעי בסדרת הרומנים שפירסם, מסתבר, הוא בין השאר נסיון לצאת לעולם מאותה שבלוליות מילים ולדבר אל הקהל. ונסיון הפיתוי ניכר כבר בשורות הראשונות, עם הארומה המינית הצהבהבה כלשהי של הפתיחה:" הריונה של עליזה אינו מפתיע, אבל העובדה שרמי אינו מקור ההריון ניראית מוזרה, אולי אפילו מעליבה".
והנה, כבר השאלה המונחת בפתיחה, מי הכניס את עליזה להריון ולמה, עומדת בניגוד צעקני לכל מהותו המשוררית הנחבאת של איזקסון (שהוא בכלל חובש כיפה). סוג של מאמץ קצת שקוף מדי לנסות לעניין את הקוראים. הבעיה היא שמהותו הנפתלת, המתלבטת, המפוטפטת , המילולית מדי והאזוטרית מדי של איזקסון גוברת עליו במהירות, והעלילה התל אביבית המעניינת בסך הכול - שעיקרה סיפור אהבה קאמרי ונוגע ללב בין מרצה גרוש לרווקה ותיקה בעלת חנות תיקים - נקטעת שוב ושוב לטובת הגיגים ארכניים, דימויים משונים ופטפטת שאין לה סוף, כאילו גבר יצרו המשוררי של איזקסון על יצרו הסיפורי, והעלה את המילים על גדותיהן שוב ושוב.
שתי דוגמאות יספיקו בהחלט כדי להמחיש את עודף המילים המיותר, שיבריח למרבה הצער את רוב הקוראים מן הספר הזה, גם את אלה שירצו לדעת ממי בא הריונה של עליזה ואיך הסתבך רמי החנון בעבירה פלילית, שאלות מעניינות כשלעצמן. אבל בעוד הקורא רוצה לדעת מה הולך לקרות כאן, מתעקש איזקסון על פאוזות תפלות ומופרכות לחלוטין כגון ההגיג הבא על התחלפות הצבעים ברמזור: "להמתין למנורה קטנה שתחליף את צבעיה, כמו ילדה מבויישת שצובעת בדם שלה את פניה, ואחר-כך שוטפת במים ומפזרת את הכתמים". מה? מה? מה? רמזור אדום הוא כמו "ילדה קטנה שמורחת בדם את הפנים שלה"? על מה מדובר כאן? איזו ילדה קטנה מורחת בדם את הפנים שלה? ולמה זה דומה לרמזור? מה זה כל הדימוי המופרע הזה?
ולמה לקשקש, למשל, קישקושים חסרי טעם במיוחד על שעונים: "הרגיז אותה שבכל פעם שמסתכלים בשעון, אפילו אם רק מחפשים כביכול היכן הוא, מייד מוכרחים לדעת את השעה. מדוע אי אפשר רק לדעת שיש בנמצא שעון ולא לדעת מה מציינים המספרים שעליו?". זהו? זה מה ש"הרגיז אותה"? שעונים שמראים את השעה? אין כבר רוגזות אחרות בעולם? אם כבר, אז אפשר להשתמש בפלאפון המראה את השעה כשלוחצים עליו, ובשאר הזמן הוא מכובה. למה להטריח את הקורא?
בקיצור, איזקסון ביקש לצאת מתוך הנחנחיות המשוררית שלו ולכתוב "רומן". אבל הוא נשאר תקוע במילים. רואים שהעלילה חשובה לו הרבה פחות ממילוי המילים בדרך אליה. ועם זאת, ועדיין, יש איזשהו חן אנושי, מעט נואש, מעט חנוך לויני, ברומן הזה.
הופקע מהקוראים
כתב העת הוותיק "אלפיים" בעריכת ניצה דרורי-פרמן (בהוצאת עם עובד) היה מלכתחילה עניין מייגע למדי. צירוף כבד מדי ומנופח מדי של חומרים אקאדמיים מדי וחומרים ספרותיים לא ייחודיים בדרך כלל, אבל החוברת האחרונה של "אלפיים" הגדישה את הסאה או ליתר דיוק ליכלכה ממש. לא רק שאין כאן זכר לצד הספרותי, והרי כתב העת "הרב תחומי" מוקדש
לכאורה גם לספרות, אלא שכל המאמרים בגליון זה המוקדש לחינוך (בעריכת העורך האורח יוסי דהאן) רוויים בלשון אקדמית סוציולוגית מן הסוג שרק סטודנטים לסוציולוגיה ולחינוך יקראו, וגם זה רק אם יכריחו אותם. העובדה שגליון זה הופק ומומן באמצעות "תנועת הכל חינוך" ומפעל הפיס עדיין איננה סיבה מספקת להפקיע אותו מייעודו.
השורות הכי יפות בעברית
מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיוֹת/ נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית-חוֹלִים
שתי שורות מדוייקות להפליא של אלתרמן מתוך "שיר משמר", אחד השירים המדהימים בעברית ("חגיגת קיץ", הקיבוץ המאוחד). מראה תל-אביבי לילי שאי אפשר לטעות בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
