נולד לרוץ. עד המוות
אחרי מתי כספי, שלמה ארצי וטום וויטס, גם ברוס ספרינגסטין חוגג 60. ויש לו כמה תובנות בנוגע להצלחה, לברק אובמה וליציאה לפנסיה
מבחינת ספרינגסטין, לרוק תמיד הייתה משמעות של יצירת קשר עם הקהל שלו. הוא מתאר את כל הקריירה שלו כ"שיחה מתמשכת" עם מעריציו. מדובר בהם, בחלומותיהם, תקוותיהם, כישלונותיהם והשמחות שלהם באותה מידה שבה מדובר בו. ושלא במקרה, הדמויות המאכלסות את שיריו הן מעורב אמריקאי: ווינרים, לוזרים, מהמרים, רמאים, מאהבים, דמויות שוליים ואנשים נואשים. לא משנה מה מקומם בחיים, הם משתוקקים לקשר אנושי, תרים אחר כבוד עצמי ומאמינים שיש עולם אחר, שבו הם יכולים לומר את דברם.
בריאיון שנערך מאחורי הקלעים, לפני הופעה בבולטימור, ספרינגסטין הודה שצצה אצלו לפעמים השאלה: "האם אני מתקדם לקראת הסוף?". אבל הזמר, לבוש בג'ינס בצבע חול, עם טישרט בעלת שרוולים ארוכים ומקופלים ושרשרת שעליה צרור סמלים דתיים, ממהר להדגיש שהסוף עדיין לא קרוב. הוא חושב שהלהקה הוותיקה שלו, אי-סטריט, מנגנת היטב, אולי אפילו טוב יותר מאשר בתקופה שבה הקליטו את "Born to Run", האלבום מ-1975 שהעלה אותו לדרגת כוכב.
ועל אף שהתגובה של הביקורת והמעריצים למוזיקה החדשה יותר שלו היא מעורבת, ספרינגסטין טוען שהעשור האחרון היה הפורה ביותר בחייו. עם קריירה שנמשכת על פני חמישה עשורים, הוא הוכיח שיש לו כוח הישרדות, קהל מעריצים נאמן ומוסר עבודה שאף מוזיקאי רוקנ'רול אינו מתקרב אליו. ובכל זאת, קשה להתעלם מגיל 60, אפילו כשמדובר בספרינגסטין, הנמצא בכושר שזמרים שגילם חצי משלו יכולים להתקנא בו.
"הדבר היחיד שאני יכול לומר על גיל 60 הוא שרכבת שמתקרבת אליך במלוא הקיטור במורד הפסים גורמת לבהירות במחשבה שלך", הוא אומר בצחוק. "זה מעורר את החושים וגורם להשראה בדרכים שלא העלית על דעתך".
ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין נולד בלונג ברנץ', ניו ג'רזי, ב-1949 וגדל בפריהולד. הוא בנם הקתולי האירי-איטלקי של דאגלס ואדל ספרינגסטין, נהג אוטובוס ומזכירה משפטית. הוא רכש את הגיטרה הראשונה שלו בגיל 13, הצטרף ללהקה הראשונה, הקסטילס, בגיל 15, הקליט את האלבום הראשון שלו, "Greetings From Asbury Park, N.J" בגיל 23 והוכתר כעתיד הרוקנ'רול בגיל 25. בדרך הוא זכה לכינוי "הבוס", כינוי שמעולם לא אימץ אל לבו לחלוטין, וכמעט מההתחלה, המעריצים שלו היו מקדמים את פניו בהברה אחת, ארוכה ומלאה אהבה: "ברווווווווווווווס".
מה עורר כזאת מסירות? מה מגדיר באופן מהותי שיר של ספרינגסטין? מהאלבומים הראשונים, המפוזרים והחופשיים ברוחם עד ליצירות האחרונות, המתונות יותר, מהלהיטים הגדולים שלו לשירים השכוחים, ספרינגסטין אומר שאפשר להבחין בחוט מקשר. "הייתי מגדיר את המוזיקה שלי כמוזיקה של זהות", הוא אומר. "שאלות של זהות. 'מי אני, מניין באתי, איך הגעתי לכאן? מי ההורים שלי, מניין הם באו, מה
השאלות נשפכות מתוך ספרינגסטין כאילו הן גם עינו אותו וגם הדריכו אותו במהלך המסע האמנותי שלו. הוא מבטא כל אחת מהן בעוצמה, כל שאלה היא צעד קטן לקראת משמעויות שעדיין לא התגלו, תוך תקווה שחזרה על השאלות מספיק פעמים תחשוף אמת כלשהי. הוא מאשר זאת באמירה הבאה: "אני כלב ציד שעוקב אחרי נתיב הריח בניסיון להבין את הדברים האלה".
אף ששאלות זהות כאלה הן אוניברסליות, יש אמריקאיות ברורה בנושאים ובדמויות שהוא עיצב. מחובבי מכוניות רומנטיים מניו ג'רזי לעובדי תעשיית הפלדה מאוהיו עד לפושעים המורשעים בלואיזיאנה ובנברסקה ואפילו מהגרי עבודה שהגיעו לא מזמן ממקסיקו.
בשירים שלו, ספרינגסטין יוצר תמונה שמזהים מיד. הדמויות שלו טורקות דלתות כניסה, מסרקות את שערן עד שהוא נראה מצוין ועושות כמיטב יכולתן לחיות כמו שצריך, ללגום משקאות לזכר הימים הטובים ולהאמין, אולי יותר מכל דבר אחר, שזה לא חטא לשמוח על כך שאתה בחיים. בין אם מדובר בשירים שנולדו מהניסיון שלו, או בתוצר של התבוננות מיומנת, ספרינגסטין שר על האנשים ועל הארץ שהוא מכיר.
בונו, סולן U2 והאיש שנשא את נאום ההכתרה של ספרינגסטין בהיכל התהילה של הרוקנ'רול ב-1999, אומר שהתפקיד של ספרינגסטין כפרשן של הזהות האמריקאית הוא בעל חשיבות עליונה. "ברוס עורר את האובססיה שלי לאמריקה", אומר הזמר בריאיון טלפוני מביתו שבאירלנד. "אני מנסה לחשוב על מישהו אחר בתקופה שבה הוא יוצר שהאמין באמריקה יותר. בסרטים, במוזיקה, בשירה. לעתים האמונה שלו באמריקה עוררה אולי תחושה של נאיביות, או סתם נראתה מגוחכת. אבל למרות כל הביקורת שלו על המדינה שבה הוא נולד וגדל, מתקבלת תחושה שהוא השגריר הטוב ביותר של הרעיון האמריקאי".
בונו נזכר כיצד פגש בספרינגסטין פעם בלונדון במלון שלו, בזמן סיבוב ההופעות של Born in the USA. ספרינגסטין חזר לחדרו, נושא בגדים שזה עתה כיבס במכונה. "אם הוא היה אמן אחר, זאת הייתה נראית כמו הזדמנות לצלם אותו", אומר בונו בצחוק. "אבל בו יש באמת את היעדר הרשמיות שמאפיין את אמריקה, הכבוד של אמריקה העובדת והאמונה שהמופלא נמצא באנשים הרגילים".
ספרינגסטין יכול היה לפרוש עכשיו, אחרי שמכר 120 מיליון אלבומים וזכה ב-19 פרסי גראמי, אבל הוא אומר שכיום הכתיבה קלה לו יותר מאשר לפני 30 שנה. בנעוריו הוא היה מתמקד בכל באובססיה בכל פרט בהפקה. עכשיו הוא מוכן להמר. "כיום יש מקום לטעות", הוא אומר. "אבל זה לא אומר שעושים את זה בעוצמה פחותה. למעשה, הולכים על זה בעוצמה גדולה יותר". ההתנהגות הרגועה שלו, שקט שהתפרש לעתים כהתנשאות, או כביישנות, מטעה. "אני מעין משוגע רגוע", הוא אומר, וחיוך מרושע על פניו. "אבל אני עובד על זה".
אחרי שהקדיש מחשבה רצינית לשנה הראשונה של אובמה בתפקידו (הוא מודאג ממה שקורה באפגניסטן, תומך בחוק הבריאות הציבורי וביצירת תוכנית תעסוקה), הוא נשען לאחור וצוחק. "יש לי דעה משלי על כל הדברים האלה, אבל אף אחד לא שואל את דעתי", הוא אומר. "אף אחד לא אומר 'תתקשר לנגן הגיטרה מניו ג'רזי ותראה מה יש לו להגיד על זה'".
אולם כשמדובר בהערכה של העבודה שלו, הוא חף מצניעות: "היא שמרה על העוצמה והרלוונטיות שלה גם בגלל איכותה וגם כי אנחנו רציניים לגביה והכנסנו בה את כל הנשמה שלנו". הלהקה שלו היא עמוד השדרה של ההופעות המרתוניות, שרבות מהן נמשכות יותר משלוש שעות ללא הפסקה. הזמר מתגאה מאוד באורך חייה של הלהקה ונרתע כששואלים אותו אם מסע ההופעות שהסתיים זה עתה יהיה האחרון.
"אתה צוחק עליי? עדיין יש מעריצים, אנשים שרוצים לצאת מהופעה ולומר 'אני לא מאמין מה ראיתי עכשיו'. אנחנו עדיין עושים את זה, אנחנו מוזיקאים בנשמתנו. לא יהיה קל לגרום לנו ללכת הביתה. לכל מי שנמצא ברכב יש רכיב זהה בדם, ויש קילומטרים רבים לעבור לפני שהולכים לישון".
נא להמתין לטעינת התגובות
