ממזר חסר כבוד: ראיון עם האמן והאוצר ליאב מזרחי
שואה, דנה אינטרנשיונל, קיבוץ, נצנצים, מדי צבא וסקס דיגיטלי. כולם שווים בעיני האמן ליאב מזרחי, לפחות על פי התערוכה שאצר My Camp שמרעישה כרגע את תל אביב. יניב יהודה אייגר, שהכיר פעם את מזרחי כנער מופנם ומפוחד מחיפה, בדק איך הוא הפך בתוך פחות מעשור לטרנטינו של עולם האמנות המקומי
ברוח התקופה, "מיי קאמפ" פועלת כמו מנוע חיפוש. מילה אחת - תוצאות רבות, מגוונות ובמקרים רבים גם מנוגדות זו לזו באופיין, הנמצאות כולן באותו מרחק הקלקה בודדת. תוצאות החיפוש למילה "קאמפ" המוצגות בגלריה דולינגר, לדוגמה, מניבות תכנים הקשורים בעיקר ל-Mein Kampf (בתרגום לעברית: "מאבקי"), ספרו הידוע לשמצה של הרוצח הגדול בתולדות האנושות. הווה אומר: "קאמפ" במובן של מאבקים בין מחנות לאומניים, פוליטיים, מיליטריסטיים ומן הסתם פאשיסטיים. התוצאות המוצגות בגלריה עינגא לעומת זאת מתרכזות יותר במחנה המשפחתי, הקהילתי, המגזרי והכלכלי. ובגלריית בית הספר לאמנות מנשר מוצגות תוצאות הנוגעות ב"קאמפ" הנגזר מהמילה הצרפתית "Camper" (שמשמעו פוזה מוגזמת). כלומר, בקאמפ כמושג המתייחס לגישה סגנונית ולהצהרה מגדרית נוסח מופעי הדראג, שאותו ניסחה בראשונה ההוגה היהודייה המנוחה סוזן סונטאג.
כך, בסוג של סכיזופרניה חזותית, מוצאים את עצמם בתערוכה, זה לצד זה דימויים נאציים, נצנצים, פייטים, פוטשים, איפור צעקני, סליז, טיהור אתני, תנועות נוער, מין אנאלי, ועוד רבים וטובים אחרים.
קצת פחות משבועיים לאחר פתיחתה, אני פוגש את מי שהוא המנוע שמאחורי מנוע החי? פוש. את האמן והאוצר-אם תרצו: הקוונטין טרנטינו של האמנות הישראלית - ממזר חסר כבוד בשם ליאב מזרחי. ממחנה למחנה למחנה, הוא עורך לי סיור מודרך בתערוכה שרקח, ובמהלכו אנחנו מקיימים את הריאיון.
אתה חוזר ומצהיר, בטקסטים שכתבת וגם בפניי,שלאמדובר ב"תערוכת שואה". ועדיין, אני מסתכל סביבי, למשל על שם התערוכה או על הלוגו שלה, וזה נראה לי בלתי אפשרי שלא לחשוב על השואה. העובדה שאתה עושה דבר אחד ואומר משהו אחר, נוגע אבל לא נוגע, יכולה בקלות להתפרש גם כאי נטילת אחריות. כפרובוקציה שאתה לא מוכן לעמוד מאחוריה עד הסוף.
"השואה כאן היא הדוגמה הכי קלה בשביל הקהל הישראלי להבין מה הפירוש של להיות מנודה או שייך. זה סוג של מראה שנועדה באיזשהו אופן לפתוח אופקים אחרים. להראות שהפרדה של שני עמים, אם לקחת את זה למקום פוליטי ואקטואלי, יוצרת שני מחנות, אבל גם הפרדות שמתקיימות בינינו לבין עצמנו. אם הייתי אמריקני אני מניח שהייתי עושה את זה אחרת. אבל מדובר בישראל, בציבור הישראלי, והדוגמה הזאת, לקחת את ההגדרות של היטלר מהספר, נועדה לנסות להבין את המשמעויות האלה. שברגע שאתה מגדיר עם מסוים אתה כבר מוציא החוצה את העמים האחרים.
"זאת לא תערוכה שעוסקת בטראומת השואה או בזיכרון השואה. היטלר בתערוכה הוא דוגמה קלאסית לדיקטטור, ובאותה המידה יכולתי גם לקחת את מוסוליני, רק שפחות אנשים היו מכירים אותו. זאת תערוכה רצינית, אבל אני חושב שחשוב להבין שיש בתערוכה הזאת הומור שבאמצעותו מתמודדים פה עם פחדים, עם מתחים, ואני חושב שזה הומור בריא באיזשהו אופן".
מה שאתה מגדיר כהומור וכהתמודדות עם פחדים מעורר חרדה שעומדת בזכות עצמה. וזוהי החרדה מפני השטחה טוטאלית. כלומר, נראה שאנחנו כבר לא יכולים להבחין יותר בין דבר אחד לאחר. המפלגה הנציונל סוציאליסטית, דנה אינטרנשיונל - כולם דימויים דיגיטליים מרצדים, לאף אחד אין משקל גדול יותר מלאחר.
"כן, ברור. זה משהו שהתערוכה, אולי בדיעבד, גם קצת מבקשת להביא או לשאול שאלות לגביו. כלומר, לנסות להרים מלמטה את השו? ליים, את התתי תרבות הקאמפיים, הקוויריים וכולי וכולי, ומהצד השני גם להוריד קצת את האליטה הבורגנית שנשמרת מלגעת בדברים".
את זה הבנתי. אבל שוב, השאלה היא אם זה לא מוביל באותה הזדמנות גם לציניות מסוכנת מאוד. למה, נגיד,שקציעה אלון כתבה שם, באחד המאמרים שמלווים את התערוכה. אלון תיארה יפה מאוד את זה שיש היום איזה שעשוע מרושע שנסוך על פני הכול, שכולם מספרים פה שוב ושוב את אותן בדיחות שחורות שרק מי שמרגישים מוגנים יכולים באמת ליהנות מהן. שהשחורים האמיתיים, מי שחיים בצל גירוש, דיכוי, ריכוז, סנקציות כלכליות או מה שזה לא יהיה - הם אף פעם לא שותפים לאותו "צחוק בריא".
"אני מסכים עם זה. זאת התקופה שאנחנו חיים בה והתערוכה משקפת את מה שקורה".
תערוכות מהסוג הזה, שאתה אצרת, לא מוסיפות חטא על פשע?
"אהממ. . .", מזרחי נראה מעט מזועזע מהשאלה, מפנה את מבטו הצדה ומשתהה שניות ארוכות בטרם הוא ממשיך, "אני חושב שלא. אני חושב שהתערוכה הזאת מביאה שאלות. הפרזנטציה, אולי, קצת קיצונית. כי כן, אני שם את היטלר עם חיילי צה"ל, קיבוץ עם נשות ויצ"ו, כל מיני דברים כאלה. אבל זה הכוח של אוצר וזה הכוח של האמנות. ואני חושב שהתערוכה הזאת, מלבד לדבר על אמנות, קשורה לחברה ולסוציולוגיה.
"כמעט כל מראי המקום שמהם כתבתי את הטקסטים לא הגיעו מספרות על אמנות. זאת ספרות על חברה ומחקר חברתי, והאמנות כאן מתפקדת כסוג של רפלקס למשהו שנראה אצלנו בציבור. אני בחיפוש הזה אחרי אמנות שמדברת על תופעות, שהיא לא כלואה בתוך עצמה. פעם, האמנות עדיין הצליחה לחיות במסגרת חברתית. באו לראות את הסלון של הלובר בסוף המאה ה-19 כל אנשי פריז ולא רק אנשים מעולם האמנות".
את מזרחי פגשתי בפעם הראשונה, למיטב זיכרוני, רק ב-2003. הוא למד אמנם באותו תיכון איום לאמנויות שבו גם אני הייתי רשום (נמלטתי שלושה חודשים אחרי פתיחת הלימודים), והסתובב באזור הסינמטק החיפאי באותה התקופה שגם אנחנו השתעממנו שם למוות, אבל איכשהו הוא לא זכור לי.
מוזר, בהתחשב בזה שבאמצע-סוף שנות ה-90 כולם בעיירה שלנו הכירו את כולם. מצד שני, כשנתקלתי לבסוף במזרחי, הכול נעשה ברור הרבה יותר. מהרושם שהוא עשה עליי אז, הוא נראה מסוג האנשים שאבק כוכבים לא בדיוק בזוק עליהם בכמויות נדיבות. אחד שאכן יכול היה להיטמע בנוף אפרורי, אפילו כמו זה של חיפה.
בכל אופן, המפגש שכן זכור לי התרחש בבית האמנים בתל אביב. אני הייתי אמן פעיל עדיין, בן 22, עם תערוכת היחיד השנ נייה שלי, ולימים גם האחרונה, ומזרחי, אז בוגר טרי בן 26 של המדרשה לאמנות בבית ברל, הציג בחלל הסמוך אליי את תערוכת היחיד הראשונה שלו. מאז, בשעה שאני עשיתי מיליונים בעיתונות, הוא העלה עוד שש תערוכות יחיד (שתיים מהן בגרמניה שבה שהה ב-2004-2005), השתתף ב-20 קבוצתיות בערך, זכה בפרסים ובמלגות, עשה תואר שני בבצלאל ו"נכנס ללבה של האמנות הישראנ לית כאחד הכישרונות המבטיחים והמעודנים שלה" (כך לפי עיתון "הארץ", בשלהי אוגוסט האחרון). בד בבד, החל בשלוש השנים האח נ רונות גם לאצור תערוכות; עשייה ששיאה, כאמור, נרשם בימים אלה.
המזרחי שאני פוגש היום, שונה מאוד מזה שנגלה לעיניי לפני שש שנים וקצת. ההוא מבית האמנים דמה מאוד לציורים שהציג שם, שהיו מינימליסטיים ומלנכוליים, כמעט נטולי צבע. זכור לי בחור מופנם להחריד, שלא לומר מפוחד, מנומס עד להכעיס, כזה שכל רצונו בעולם הזה מסתכם בלחלוף תחת הרדאר שלך בשלום. אפילו הקול שלו היה נשמע לי גבוה ונרעד, כאילו הוא בונה על זה שלא יהיה לך מספיק לב להרביץ לו מרגע שזיהית אותו. מין מנגנון הישרדות מהלך מפני הילדים החארות של הצפון.
זה של היום, מאידך, הוא אולי כחוש לא פחות, וממשיך להידמות מבחינה חיצונית לקריקטורה אנטישמית בדר שטירמר, אלא שמזרחי מודל סוף 2009 נראה נינוח הרבה יותר. יש אפילו איזו זחיחות מסוימת שאני חש מכיוונו, ועם תערוכה שלא בוחלת בפרובוקציות כמו "מיי קאמפ" הוא כבר מצהיר על עצמו כאחד שמוכן לעמוד בקו האש.
תגיד, ליאב, איך התגובות עד עכשיו?
"מצוינות".
כלומר, לא התעורר איזה קול מחאה נגד התערוכה?
"לא".
וזה טוב או רע?
"זה טוב, כי אני חושב שאם היה מתעורר קול מחאה זה היה נראה לי קצת כמו צביעות. שוב, התערוכה מאוד חלקלקה. זאת תערוכה שמתעסקת בבלשנות באיזשהו אופן. בצורה מאוד קיצונית, הייתי יכול גם לוותר על העבודות ולהשאיר רק את הטקסטים. זה די מדהים שמילה אחת עם אותן אותיות מתחברת לכל כך הרבה אספקטים, לקצוות מאוד מאוד שונים. אחד מאוד רדיקלי, ממושטר, עם חוקים מאוד קיצוניים, והשני פשוט נהנה מהחיים: נצנצים, סקס, פייטים, חרוזים, וזאת אותה מילה. השאלה שהיא מעלה היא לאיזה מחנה אתה רוצה לשייך את עצמך: אתה רוצה להיות רדיקלי, ממושמע, חסר אינדיבידואליזם, או שאתה מעדיף לחפש את המקום הנהנתן הזה שקשור לטעם, לאסתטיקה וללבוש? לבוש של חיילים שהוא מאוד מסודר ועם צבע אחד, עם תגים וסמלים?".
מה בעצם הוביל אותך לכל זה? הליאב שאני זוכר מבית האמנים היה הטיפוס הכי לא קאמפי.
"מה הוביל לתערוכה? בגדול, זה התחיל מהפניית מבט לשוליים. מהיתקלות לא באמנות שמגדירים אותה כאמנות, אלא בקומיקסים שהם כביכול מחתרתיים, למשל מה שזאב (אנגלמאיר-יי"א) עושה. ואל תשכח שעבר המון זמן מאז בית האמנים. אני מרגיש שאני משתנה כל הזמן. על התערוכה הזאת עובדים כבר שנתיים למשל. ואני חושב שהייתי במקום אחר גם לפני שנתיים.
"אבל זה לא שאני חושב שאני קאמפי. לא באורח החיים שלי. כי אני לא יודע אם אני יכול להגדיר קאמפ כמשהו שעושים שעה ביום או שעה בשבוע. אני חושב שזה בא מתוך הכרעה שאנשים בוחרים לחיות ככה, להיראות ככה. שוב, התערוכה הזאת קצת מאיירת את המילה הזאת, Camp. אבל היא גם מנסה תוך כדי זה להרחיב את המ נ רווחים שבין האותיות של המילה. כאילו, למה ואיפה הדברים האלה יכולים להתחבר. למה הקאמפ הצבאי יכול להופיע באותה תערוכה עם קאמפ אסתטי ובדרך לעבור גם בקאמפינג כמו של יציאה לפיקניק ביום שבת. אלה הבדיקות שעשיתי עם התערוכה הזאת".
ומה גילית?
מזרחי משתתק לדקה. "שזה. . . שזה משהו חמקמק. אני חושב שהפרדוקס של התערוכה זה שכמה שהיא מפרקת, זה רק מוביל לעוד יותר תתי קבוצות. אני מנסה למצוא מי האינדיבידואל שלא שייך ל'קאמפ', לאיזשהו מחנה, והוא לא קיים בעצם. בין אם זה מחנה של עולם האמנות, ובין אם זה מחנה של עורכי הדין בישראל - כולנו שייכים לאיזשהו מחנה. אין לזה סוף. אפילו נזיר שיוצא לצאת להתבודד בהרים הוא לא ממש לבד. נזירים פרנצסקניים לובשים בד חום עם חבל כזה והם יוצאים פעם בכמה שנים להתבודד בהרי טוסקנה, אבל גם אם הם עושים את זה לבד זה נעשה באיזושהי מסגרת עם המון המון חוקים. אז זה אולי מה שהבנתי מהתערוכה הזאת".
"העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת". שאין לאן לברוח.
"שאין לאן לברוח. בסופו של דבר, כן. זה הפתרון הסופי של התערוכה הזאת, אם אתה רוצה להשתמש במונחים של השואה. ושההגדרה יוצרת הגדרה".
אז בוא באמת נחזור לשאלה שהייתי אמור לשאול אותך בכלל בהתחלה: מהו בעצם קאמפ? הגישה הסגנונית, אני מתכוון. בשבילי, ובשביל הקוראים שלא הספיקו לקרוא עדיין את הכתבים של סוזן סונטאג, נסה בבקשה להגדיר אותו.
"גם אני לא בטוח שאני יכול. זה משהו שמאוד קשה להגיד במילים. זה משהו שקשור לנראות פיזית. אסתטיקה של סלון, של צורת הגשת אוכל, הכול. קודם כול, זה מוגזם. זה הגיע מזה שסוזן סונטאג לקחה את זה בהשאלה ממונח צרפתי, Se Camper, המתייחס למשהו שהוא באמת 'אובר'. באיזשהו אופן זה גם ניסיון לכפר. לכפר אולי על חסכים של עוני או של אני לא יודע מה.
"אני יכול להגיד שפנינה רוזנבלום, למרות שהיא נורא נורא עשירה וברור שאצלה הכול אמיתי, עדיין יכולה להיות קאמפית. יש בה משהו שהוא קצת גדול מהחיים באיזשהו אופן. כמו אוויטה שמופיעה גם כן בתערוכה, היא כבר מושא לחיקוי, אבל חיקוי שהופך להיות פארודיה לפעמים. בנראות הראשונה של משהו שהוא קאמפי אנחנו מאוד צוחקים, אבל היום אני לא רואה בזה משהו שאני רוצה לצחוק עליו או מרגיש שאני יכול לצחוק עליו. סוזן סונטאג הגדירה את הקאמפ כדבר שקשור מאוד לנהנתנות וכדבר אירוני. אבל זאת לא טרגדיה. זה לא מגיע ממקום עצוב".
אני דווקא מזהה פה משהו טרגי. כל הצעקנות הזאת נראית לי כמו ניסיון להסתיר את הדיכאון או להתמודד עם דיכוי.
"זה כי אתה עוד לא שם בפנים. אבל דרך הנראות הכביכול הנוצצת הזאת, הטרגיות היא שהנצנצים האלה בסוף נופלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
