איש על הירח
למרות ההשראה הברורה מ-"2001: אודיסאה בחלל", דאנקן ג'ונס הוא לא סטנלי קובריק, אבל סרט הבכורה שלו "ירח", שזכה השבוע בתואר הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הסרטים העצמאיים בבריטניה, מצליח ביעדים צנועים ואנושיים יותר, ומספק הופעה נפלאה של סאם רוקוול, אחד מהשחקנים האמריקאים הטובים של היום
הסרט מתחיל בשבועות האחרונים של שהותו בתחנה, כאשר דברים משונים מתחילים להתרחש במקום, וסאם נתקף בפרנויה ובהזיות, אשר בספו של דבר יכריעו את גורלו. הצופה מקבל, למעשה, הופעת יחיד של רוקוול לאורך כל 90 הדקות של הסרט, הופעה שהוא מצליח לספק היטב, תוך שהוא מעביר את תחושת הבדידות והדיכאון שאדם עשוי לחוות אחרי מספר שנים לבד בתנאים מלאכותיים, ואת הסבלנות הפוקעת לקראת השיבה הביתה.
מבעד לעלילת המדע-בדיוני הפשוטה יחסית, הסרט מבקש לגעת באספקטים בסיסיים של החוויה האנושית, כמו עצמיות, ויתור וסבילות. סאם מוצא עצמו עומד מול שורה של תהליכים נפשיים ופיזיים שהוא אינו מסוגל לשלוט בהם, ואינו מבקש להיאבק בהם, אלא דווקא להתמסר להם. הוא מקבל בשלב מסוים את אובדן הסובייקטיביות שלו, את ההיפרדות מן האינטימיות הכמוסה ביותר שלו. השהות על הירח לבדו, במשך זמן כה רב, יצרה סבילות בנפשו; הנפש עצמה הפכה לאדישה, לפאסיבית, ומקבלת כעת על עצמה כל תהליך, לא משנה עד כמה רדיקלי.
הסימפטומים שסאם חווה לאורך הסרט מצביעים בפניו על אובדן העצמיות שלו, על התפוררות הגוף-נפש, על חוסר היכולת לנהל תקשורת כלשהי עם הסביבה ועם העצמי. הכול מתפרק סביב ובתוך סאם, אבל הוא נותר סביל, כאשר רק פרצי אלימות אקראיים מצליחים להבהיר כי עוד נותרה בו תשוקה לחיים.
סאם אינו מסוגל לקיים תקשורת ישירה עם כדור הארץ, ויכול רק לשלוח מסרים מוקלטים ולקבל תשובה בדיעבד, והדבר מייצר תחושה שהוא אינו מדבר עם אף אחד מלבד עצמו, גם כאשר הוא מקליט הודעות וידיאו לאשתו או לחברת "לונר". הודעות אלו אינן מופנות לנמען חיצוני, אלא לסאם עצמו.
הדיאלוג הוא תמיד מונולוג, מפני שכל מה שהוא שולח ומקבל הם שברים של שיחה, והתוצאה היא שני טקסטים פגומים
התקשורת הישירה שהוא מנהל, מלבד עם עצמו, היא עם המחשב החכם גרטי, השולט בכל תחומי החיים של התחנה, ובו סאם תלוי לחלוטין. התלות הזו באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר כאשר סאם נזקק לטיפול רפואי, וגרטי מטפל בו עד להחלמתו. מבלי להסגיר יותר מדי מעלילת הסרט, המרפאה בה גרטי מטפל בסאם היא גם המקום בו סאם עובר מעין לידה מחדש, ובו גרטי מתפקד כמיילד, אך גם כקברן, שני תפקידים שאין לפרשם במובן המילולי והמוכר של המילה.
בתוך כך, צריך להבהיר שהסרט אינו נשאר בתחום המופשט והניסיוני כמעט בכלל; הוא מאוד קונקרטי ומטריאלי, אינו מצליח לחרוג מגבולות הז'אנר, ולכן מאכזב במידה מסוימת. האסתטיקה שלו אמנם לקוחה כמעט ישירת מ-"2001: אודיסיאה בחלל", הקלאסיקה של קובריק, אך בעצם הוא אינו דומה לו כלל. בעוד ש-"2001" לוקח את הצופה למסע מרתק בזרם התודעה של הגיבור, לעולם של אורות פסיכדליים הנמצא מעבר לסדר זמן-חלל, "ירח" נושא עמו מסר צנוע יותר, נקודתי, מוכר ולכן גם בנאלי. אפילו דמותו השובה של סאם נזכרת באנושיותה המודחקת בשלב מסוים, ונקראת לדגל.
המסר הוא של הומניזם שאינו מצליח בסופו של דבר לרגש את הצופה, לפחות לא את זה שכבר מכיר את הקודים הפשוטים שבהם הסרט משתמש, וראה אותם מופעלים טוב יותר במקומות אחרים.
בלב הסרט ניצבת דמותו של אדם שנמצא בסיטואציות המבקשות לזעזעו עד היסוד, אך הוא אינו מסוגל לנוע כלל. בשוליו מוצג מסר עייף ומוכר - שפוגם באיכות הסרט ובדמותו של רוקוול - המוחדר לתוך הסרט בצורה גסה, אפילו וולגרית במידת מה, דבר שאולי ניתן להסביר בכך שמדובר בסרטו הראשון של הבמאי, ומכאן בוסריותו וחוסר הבגרות הקולנועית שבו.
ואחרי כל זה, צריך לומר: "ירח" אמנם רחוק מלהיות מושלם או שלם, אך הוא בהחלט שווה צפייה, ולו רק כדי לקבל מושג של אובדן במובנו החמור ביותר, ולצפות בהופעה ייחודית של אחד מהשחקנים המעניינים של הקולנוע האמריקאי כיום.
הכותב הינו עובד האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
