הנסיך והעדשה: ראיון עם הצלם דוד עדיקא
אחרי שצילם מטעמים כורדיים, תיעד עציצים משפחתיים והוציא ממירי בוהדנה את "שיק היופי המזרחי", יוצא דוד עדיקא לרחובות. חוץ מתערוכה חדשה, על ציר עכו-פריז, הוא מציג תמונות ראשונות מהחברות האמיצה עם בן טיפוחיו שלומי סרנגה. אל תשאלו איזה כיף לנפץ יחד סטריאוטיפים, להתענג על מזון צמחוני ולהכניס קצת צבע חדש לקלאסיקה של חוה אלברשטיין
עדיקא התוודע אליה בעקבות המפגש עם סרנגה, שגילה אותה דרך אביו ממנו התייתם בגיל 15. חברו הצלם, בן להורים יוצאי כורדיסטן שעלו לארץ בשנות השלושים, רואה עתה בארסוי את הפסקול של התערוכה שלו: מקור מול זיוף, מזרח מול מערב. זה לא רק שיח חברים, אלא הטענה הדדית בין שני אמנים שנפגשו לפני חמש שנים במסגרת העבודה. מצד אחד, זמר שלא יצא מגבולות הגטו של המועדונים המזרחיים והיווניים בארץ. מהצד השני, צלם שסומן כהבטחה גדולה ונחשב לאחד האהודים והמוכרים בתל אביב. "גם עבורי - אדם שנלחם בסטריאוטיפים", מספר עדיקא, "נדרש מאמץ להיפטר מהם, כי הם פעלו עליי. ציפיתי למצוא דמות אחרת, שלומי כמטרוסקסואל, היפר סטייליסט. הוא התגלה כמאוד מופנם. ביישן. אדם רעב, צמא וסקרן עם המון שאלות ואותנטיות. המקום הזה של ההפתעה הוא רגע של גילוי. רגע הגילוי הוא מאוד כובש".
סרנגה מעניק את הקרדיט לחברו. "עדיקא סימן אותי", הוא אומר. "הייתי בחור צעיר ותמים והוא נראה לי איש גדול. לא הבנתי מה גורם לו להיות חבר שלי. באנו מעולמות שונים: אני שרתי במועדונים ובחתונות, רחוק מלחפש איכות. הזמנתי אותו להופעה שלי במועדון הפלקה. חשבתי שהוא יירתע מהשירים הכבדים. אבל התברר שהוא אוהב את הדבר האמיתי. בבסיס אנחנו עשויים מאותם חומרים, אבל במשך השנים כל אחד הלך במסלול שלו בחיים. אני התפתחתי לשיר שירי נשמה של סטליוס קזנג'דיס והוא לעולם האמנות. אני באמת מרגיש שהוא אח גדול שלי. בכל החלטה חשובה אני מתקשר אליו".
מלבד מסעות קניות משותפים ב"ניצת הדובדבן" (שניהם צמחונים אדוקים), החברות הפורה הזו הולידה קשרים חברתיים חדשים. עדיקא הכיר את ידידיו האמנים לסרנגה, שהפך מיד לאורח קבע בגלריות ובבתי הקפה הנכונים בתל אביב. "הופעתי בתחנות דלק, שרתי לפני עבריינים. מצד שני, ישבתי עם עדיקא והחברים שלו שלא הכירו את העולם הזה. הייתי צמא לראות את הגישה שלהם לחיים. אני אדם שאוהב ללמוד, ובעולם שלהם יש סטייל. עד היום הסתובבתי בחברה שמדברים בה רק קשקושיאדה. אני יכול להיות שם ולשתף פעולה, אבל זה לא ממלא אותי. נהניתי מהשהות שלי עם עדיקא ומצאתי חברים חדשים: יוסף קריספל, מיה גולד, חן שיש, רוני כנעני ועוד. זה אמיתי, לא גל של התלהבות של חודש-חודשיים. סימן שיש פה משהו".
לא נתקלת בהרמות גבה?
"פעם אחת, ממקום של חבר, הם הציעו לי להצטרף אליהם להצטלם למגזין "360 מעלות". נעמדתי ליד אורי גרשוני, ליסה פרץ, תמר קרוון ושאר החברים והצטלמנו. כשפתחתי את העיתון, נעלבתי. מתחת לתמונה רשמו את השמות והוסיפו 'שלומי סרנגה, זמר מזרחי', מה קשור?' למה? כי אני לא צלם או אמן? זו פלצנות. באתי ממקום חיובי, לא ציפיתי לבנות קריירה או למתג את עצמי מהצילום הזה".
"אני יודע שבאתי ממקום אחר. אפילו אני לא מאמין לאן הגעתי. למשל, כל עניין עיצוב הרהיטים והבגדים שאני מפתח בשנים האחרונות. בשכונה שלי בדרום תל אביב, שם גדלתי, לא דיברו על סטיילינג. אם יש לך נפש של אמן, זה יוצא. גם אם זה בא מאוחר. אז הייתי ילד שקט, תמים, לא מדבר. היום הייתי מגיב קצת אחרת. אתה גדל, מרגיש זכות להגן על השם שלך. למה שיבוא מישהו ויקטין אותך. עד היום התביישתי לספר את הסיפור הזה".
באותה תקופה נרקם המהפך המקצועי של סרנגה. עדיקא הכיר לו את חברתו הטובה איריס אביטל, שעבדה במשך כעשור בחברת התקליטים אן-אם-סי. היא הפכה למנהלת האישית (לפני כן ייצג אותו האמרגן אשר ראובני), ויחד הובילו השלושה מהלך ששיאו באלבומו האחרון "מונו" אשר זכה לביקורות נלהבות והציב אותו בלב המיינסטרים האיכותי של ישראל. סרנגה שר לראשונה בעברית. "שילוש קדוש", מגדיר עדיקא את הקשר בין שלושתם
סרנגה ניגן על מיתר מושהה של עדיקא. "דודה שלי מצד אמא", מספר האמן, "השתייכה לקבוצת יפואים שהם פריקים של מוזיקה יוונית. היא הרקידה את האחיות שלי סירטאקי. פתאום משהו מהעבר שלך מהדהד. יש לזה ווליום. שלומי הכיר לי אמנים כמו איהאב תאופיק, קזנג'ידיס ואלני ויטאלי. המפגש המחודש הפעים אותי".
גם עדיקא פתח לו חלונות חדשים. "יום אחד שאלתי אותו אם הוא מכיר את השיר 'את תלכי בשדה'. של חוה אלברשטיין. הבאתי לו דיסק לאוטו ושאלתי אותו אם מעניין אותו לעשות עבורי קאבר".
סרנגה: "שמעתי את השיר ואמרתי 'מדהים, מדהים'. ישר התחברתי לטקסט. יוני בלוך עיבד והקלטנו את השיר. מאוחר יותר הוא הופיע בעבודה עברית 2'. השיר פתח לי דלת מאוד גדולה בעולם המוזיקה הישראלי. הבינו ששלומי סרנגה זה לא רק זמר חתונות. בלי עדיקא לא הייתי מקליט את השיר, ונמצא היום במקום אחר.
"סרנגה לקח נכס צאן ברזל של הזמר העברי", פרגן מבקר המוזיקה של "הארץ" בן שלו, "צבע אותו ללא כל מאמץ בצבעים יווניים, טען אותו ברגש שאינו קיים בלקסיקון הרגשות של השיר העברי והראה שבגרסתו החדשה הוא לא פחות תקף מאשר בגרסה הקאנונית של אלברשטיין. תענוג".
מי שאולי פחות התלהבה היא אלברשטיין עצמה, שלפני כחודש יצאה נגד הזמרים הים תיכוניים שעושים ל"זמרים הלבנים" קאברים. "לאלברשטיין יש קבלות מפה ועד הודעה חדשה", אומר בתגובה סרנגה. "התגובה שלה הייתה לא לעניין. הביצוע שלה מדהים, ואנחנו עשינו ביצוע שלא דומה למקור. זה כמו שקזנג'ידיס, שאין זמר ביוון שלא עשה לו קאברים, היה מגיב. היא הפסידה כמה מהמעריצים שלה שהם לא לבנים. אחרי אמירה כזו הם שמו עליה איקס".
בעבר , נזכר עדיקא, היא דווקא שמחה מהמחווה. "כשצילמתי את אלברשטיין, סיפרתי לה על הביצוע של שלומי והשמעתי לה. היא התרגשה. פתאום שמענו קולות אחרים".
שיתוף הפעולה בין הצמד נמשך גם באלבום. עדיקא צילם את העטיפה ותמונות נוספות שהופיעו בחוברת המילים. במקום להנציח את הזמר בשלל תנוחות נוסח עדות הבוזוקי, הוא בנה פורטרט דרך אוסף החפצים שמחזיק סרנגה בביתו.
"זה המקום שאני יכול להביא את שלומי ולהפגיש אותו עם העשייה שלי", מסביר עדיקא את הבחירה בצעד יוצא הדופן בתעשיית מוזיקה שלא כל כך מתורגלת לצאת מהקופסה. "הרגשתי שזה מאוד נכון. כל צילומי הטבע-דומם שלי הם גם דיוקן עצמי שלי. לשלומי יש המון אוספים, הוא אדם של אובייקטים. יש לו עולם פטישיסטי מאוד רחב. הוא אספן של סיכות, שרשראות ועכשיו אטריבוטים ציבוריים. למשל, יש לו בבית טלפון ציבורי, תיבת דואר ועמוד חשמל".
זו לא הפעם הראשונה שעדיקא משיק לתרבות פופולרית. ב-2004 התעוררה סערה זוטא בעולם האמנות לאחר שעורכת מגזין "סטודיו", שרה ברייטברג-סמל, הדפיסה על שער כתב העת הנחשב דיוקן של מירי בוהדנה. העבודה של עדיקא הייתה פריט אחד מסדרה שכללה גם את הדוגמנית אילנית לוי. הן מצולמות על רקע לבן, לבושות בגופייה לבנה. משדרות ביטחון. מביאות את עצמן לתמונה, ולא מנסות להזין מודל יופי כזה או אחר.
"בעבודה עם מירי המקום שלה הוזז מעולם הרייטינג והיופי לעולם האמנות, וזה יצר את הדבר השלם", אומר עדיקא. "השתמשתי במלכודות יופי. אני רוצה שהעבודות שלי יהיו פתייניות ויעבדו על הצופים כמלכודת דבש. לצופה ברמה הראשונית והמיידית יש חיבור רגשי עם התמונה. מירי נבחרה למלכת יופי וסגנית מיס עולם. אני משתמש בידוענות שלה. מאחר שהיופי נמצא כבר שם, התזוזה היא יותר עדינה".
בחרת לצלם דוגמנים מזרחים. בוהדנה, לוי, איתי אטיאס.
"כחלק מהשיחה שלי עם עולם האמנות אני מתייחס לטעם, מעמד ומוסר. מהמקום הזה צילמתי את מירי בוהדנה. המקום הביוגרפי. עסקתי ביופי המזרחי. היה חשוב לי לומר איך היופי משתנה. בעבר מלכות היופי שייצגו את ישראל, כמו רינה מור, היו נשים בעלות יופי מערבי. פתאום מגיעות בנות כמו בוהדנה ולוי-וזה מתחבר לי לרגש, טעם אישי. רציתי להביא שיק סקסי של יופי מזרחי".
למה זה היה חשוב לך?
"זה לא סוד שאופנה היא שיקוף של מציאות חברתית, שאופנה כל הזמן בתנועה, מגיבה לנושאים חברתיים. כשצילמתי את התמונה ב-2004 המגמה החברתית הנראית זזה לכיוון המזרחי. זה התבטא בפופולריות של האוכל המזרחי, במוזיקה. במקביל, בעולם, ג'נט ג'קסון שעברה תהליך של הלבנה, חוזרת למקום השחור שלה. במקום טשטוש ומחיקה יש העצמה".
הסדרה עצמה היא התפתחות נוספת ברומן שמנהל עדיקא, דרך האמנות, עם המזרחיות שלו. ב-2003 השתתף בתערוכה "שפת אם", שבמסגרתה הוזמנו להציג אמנים שמוצאם מזרחי לפחות מצד אחד (עדי נס, מרים קבסה, פנחס כהן-גן ועוד). עדיקא בחר לצלם את משתתפי התערוכה ולהציג את התמונות בתערוכת יחיד בגלריה הגר ביפו. הצילומים מדברים מולך, בועטים לך בראש יותר מכל טקסט שנכתב על מזרחיות. לפתע השפה המצולמת מנוסחת בדייקנות רבה יותר מזו הכתובה.
"כשאני מצלם פורטרט", מסביר עדיקא, "אני מצלם אותו מהמקום שלי, נקודות ההשקה הכי חזקות. צילום כנגזרת של המילה בצלמו. בצלמי. אני משיק למירי מהמקום הרגשי. והמקום הרגשי שלי הוא המקום המזרחי".
אבל החזות המזרחית שלך קצת מטושטשת, אולי בגלל הלוק הכללי שלך: משקפיים מעוצבים, בגדים שיקיים בקווים נקיים וזקנקן אופנתי. "זה מפתיע. אני דווקא נחשב לערבי בכל מחסום שאני עובר. בדרך לבצלאל, שם אני מרצה במחלקה לצילום, אני נוסע דרך כביש 443 ובמספר פעמים לא מבוטל נעצרתי על ידי מג"בניקים. המאבטחים בדיזנגוף סנטר, שזה ליד הבית שלי, לא הכניסו אותי כמה פעמים. אבל אני חי פה ומושפע מהאופנה. המשקפיים שלי גרמניים, החולצה צרפתית והסניקרס אמריקאיות".
ובוהדנה ?
"גם מירי עברה טרנספורמציה. היא פרזנטורית של מוצרי אופנה ומגישת טלוויזיה והדרישות ממנה הן לא בהכרח שיקוף של טעמה האישי. בצילום המדובר אפשרתי לה להביא את עצמה. התמקדתי בפרצוף שלה. השטח הגיאוגרפי של הפנים והתווים שלו זה ביטוי חיצוני ופנימי שלה. ראיתי חובה מוסרית לתת ביטוי ליופי הזה".
עדיקא, 39, נולד בירושלים בשכונת רסקו השלווה. בן זקונים לשלוש אחיות. אביו חביב היה נהג משאית ובהמשך מנהל מחצבה, אמו אסתר עקרת בית. הוא למד בתיכון דנמרק, ולאחר הצבא נרשם ללימודי כימיה באוניברסיטה. במקביל התנסה בשיעורי צילום במוסררה. "התשוקה לצילום נבעה מהפחד שדברים ייעלמו", הוא אומר, "ברצון לנכס את מה שאינו בר אפשרות".
כעבור שנה הוא החליף את המעבדות באוניברסיטה העברית באלו של המחלקה לצילום בבצלאל. לאחר סיום התואר נרשם ללימודי המשך לתואר שני בבצלאל. מאז הציג כמה תערוכות יחיד: "סגנון חיים" (2001) בגלריה בורוכוב בתל אביב; "מהגוני? במוזיאון הרצליה (2003), אשר את הטקסט עבורה כתב ידידו הסופר סמי ברדוגו; "פנים חוץ" במוזיאון אשדוד (2005); "תיקון" בגלריה ברוורמן (2006). במקביל עבודות שלו - כולל הבוהדנה - מעטרות אוספים נחשבים.
הצילומים לא משאירים את הצופה אדיש. יש בהם זיכרונות חיים מבית עדיקא: צלחת חרסינה עם שקדים, קערה עם פלחי אבטיח, חפצי נוי מיניאטוריים, שולחן פורמייקה. חומרי החיים של עשרות אלפי משפחות בישראל.
בין קובה חמוסטה למגש יפרחח, הפכת לצמחוני. האוכל המזרחי דווקא אוהב בשר, דגים ועוף. הצמחונות כמרד נעורים?
"זה תהליך שקרה בצבא סביב הגועל מהאוכל הצבאי, ובמיוחד מהבשר והעוף. זה היה גורף, הכי אדוק שאפשר. לא הסכמתי לאכול מסירים שבושל בהם בשר. גיליתי עולם חדש בבתי הטבע. אהבתי את הסגנון שהתלווה לזה: מוצרי מזון ליד ויטמינים ואבני ניו אייג' האוכל הופיע אחרת. זה היה ממקום של שקט. יכול להיות שבחלק הסמוי יש התרסה וסוג של מרד. אוכל זה דבר חשוב בבית ואני קם נגדו. אבל מצד שני גייסתי את אמא שלי מחדש, והיא הכינה לי מאכלים מיוחדים, כמו קובה ממולא בביצים ובבצל. אז אולי הייתה פה קריאה לשיתוף פעולה".
בפרויקט הגמר של עדיקא בסיום התואר השני (רב שימושיות, 2004) ,הוא בנה בסטודיו שלו חממה, ובה עציצים שליקט מבני משפחתו, ממשתלות ומאיקאה. במשך כמה חודשים עקב אחריהם במצלמתו. עולם הצומח, ובמיוחד פרחים, בלטו גם בעבודות נוספות שלו. "לאורך כל החיים אבא שלי מביא פרחים לאמא מדי יום שישי. זה ממש אישיו בדינמיקה המשפחתית. אם הוא לא יכול לקטנות, הוא ידאג שאחד מבני הבית יביא לה. זו לא שאלה או בקשה. זו פעולה קדושה עבורו. הוא הטמיע את המוטיב הזה בדנ"א שלנו: התייחסות ליופי, טעם והתמדה".
איך אתה מסביר את המחווה הזו?
"בראש ובראשונה זה ביטוי להערכה. במקום שמילים לא נאמרות, מעשים נעשים. אבא שלי הוא צ'ארמר כזה. חלק ממחוות הגבר שלו זה להביא פרחים בסוף השבוע ולהגדיר כך את מערכת היחסים. בלי הדדיות, אבל עם נתינה".
ואיך תרגמת את זה בפרויקט שלך?
"עקבתי אחריהם מבחינה רגשית וצילומית. באותה תקופה לא צילמתי שום דבר אחר מלבדם. פרחים -תמנע מהם מים, יפתחו קוט צים והופכים ללא נעימים למגע. תמרוט להם את הקוצים, תנטרל להם את הכל - תסרס אותם. גם אנשים הם כמו עציצים. אם מדשנים אותם במחמאות ובמינרלים ונותנים להם מים, אוויר ואור, הם פורחים. כשמונעים מהם מים, הם מפתחים קוצים".
למה הביוגרפי כל כך חשוב לך בעבודות?
"הביוגרפי או המקרה הפרטי זה האלמנט שמניע אותי לפעול. התוצאה חייבת לגדול מהפרטי למשהו רחב יותר. לא מעניין אותי לדבר על מקרה מבחן של אומה או עדה, אלא לעשות להם המרה. המרחב הפרטי הקרוב גם לא ניתן לחיקוי. מהלכים סגנוניים אפשר להט עתיק. אתה יכול ללמוד תאורה, קומפוזיציה, אבל אתה לא יכול ללמוד להיות מישהו אחר. היום לצילום יש רייטינג מטורף. כל פלאפון סלולרי הוא מצלמה. הצילום הפך לזמין, זול. החומר הצילומי הפך לדיגיטלי, אל-חומר".
אז מה בעצם הבעיה?
"יש כאן אפשרות לזילות של הדימוי הצילומי. לכן מה שמאפשר את היצירה הוא לא הטכנולוגיה, אלא התכנים. הם לא זמינים לכולם, לפחות לא באופן מעניין. יש משהו מאוד שקוף בצילום, קיר זכוכית שנורא קל להתבלבל ממנו. בשעה שהצילום משיל תלות טכנולוגית הוא הופך הרבה יותר מזוקק".
העבודות שלך מאוד מוקפדות, מדויקות ולא עמוסות. במרכז תמיד יעמוד החפץ, האדם, הצומח. לעתים חשוף, אבל כמעט תמיד יקרין סוג של יופי, או לפחות יעיד על החיפוש הנואש אחריו.
"אני אוהב את הצילום הפחות מזיע ומופק. צילום נקי, מזוכך, שמעביר תכנים שנגזרים מתוך המציאות, ושאין בו צורך לבנות עבורו סטים או לארגן את הסביבה מחדש, אלא להתרכז בדימוי עצמו. לאתר אותו מבחינה אינטואיטיבית, ואז לברור אותו. לכן אני, בין היתר, מחובר לצילום הגרמני".
איך האסתטיקה הזרה/קרה מתקשרת עם הבית החם שלך?
"אמא שלי נוהגת לומר שאפשר הכל, אבל רק שיהיה במידה. היא גם יישמה את זה בבישולים שלה. הם תמיד מדויקים בטעם שלהם, לא מתלהמים ולא צועקים. בפרויקט הגמר שלי בבצלאל בתואר הראשון התייחסתי לזה, לאוכל שלה שתמיד נראה מסודר, מאורגן, מדויק ומוקפד. אני חושב שאני מביא את ההקפדה הזו אל הצילומים שלי. וזה ניכר גם בתחומים אחרים בחיים. הבית הרחוץ, המבריק, המינימליסטי. אצל אבא שלי זו ההקפדה על הלבוש, טוב הטעם. דרכו למדתי לחבב אופנה ולהעריך איכות של בגד. הוא תמיד קנה עבורו ועבורנו את הטוב ביותר. וגם אמר 'הזול הוא היקר, היקר הוא הזול'.
צילמת במשך כמה שנים גם לעיתונות (7 ימים 360 מעלות) במה זה שונה מהצילום האמנותי?
"ברגע שצילום מוזמן ולא אני בוחר את האובייקט, העבודה הופכת להיות בשירות ונעדר האלמנט הביוגרפי. הזיקה ביני ובין המצולם. אלו מפגשים עם אנשים מעניינים שלא היית נתקל בהם. אני רואה את זה כמו שיעורי רישום-פעולה שמשכללת את יכולת הצילום שלך והיכולת להסתכל על אנשים. להיות אנתרופולוג צילומי".
התחנה הנוכחית במסע של עדיקא היא התערוכה "כל קוף בעיני אמו צבי", שמבוססת על הפתגם הערבי הידוע. במקום הזה הוא יוצא מגבולות המטבוחה הפרטית ועובר למרחב הציבורי. במשך כמה חודשים הוא צילם ברחוב אלנבי בתל אביב, בעכו, בנצרת ובאזורי מהגרים מוסלמים ויהודים בפריז (רובע בלוויל, למשל). בין האובייקטים: שלט רחוב למספרה, שטיחים על חומת בית מבטון חשוף, שושנים בשרניות וחפצי נוי מזכוכית. "העמדתם של הקוף לעומת הצבי", נכתב בקטלוג התערוכה, "משמשת את עדיקא לבחון מצבים קוטביים במישור הפיזי, כמו גם התרבותי והמנטלי. העבודות בודקות אפוא סטריאוטיפים וקלישאות חזותיות המגדירים את הזיקה הבעייתית בין זיוף למקור כיחסי אהבה".
והביטוי הפוליטי?
"שאלת המוסר. מי אנחנו? מה אנחנו עושים במרחב הזה? איך אנחנו מגיבים כלפיו? העבודה היא סופר פוליטית, אבל רחוקה מלהיות ישירה כמו העבודות של מיקי קרצמן ודוד ריב. עבורי החיים, תיעוד היומיום, הרבה יותר חזקים מעקרונות או מתיעוד עוולות".
אתה לא חושש לגלוש לאוריינטליזם ואקזוטיקה של האחר? יש מי שיגידו שמסע השורשים של הדור הצעיר לתרבות המזרחית והערבית הוא מאולץ, שאנחנו אוטוטו בדור השלישי לדי-די-טי.
"אני מכניס את הדימויים בקונטקסט של הישראליות. זו לא פנטזיה על המזרח. אין אצלי ערגה לאקזוטי. האם מי שאתה הוא באמת מי שאתה. למה אתה שואף להיות. היום אתה לא צריך לחוות חוויה ערבית, כמו לאכול חומוס, רק בנצרת. המרחק הגיאוגרפי לא קובע. אני לא מנסה להראות את השונות, אלא למצוא את נקודות ההשקה. מהמקום הזה יכולים להיווצר דיבור ושפה חדשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
