מלחמתה של כרזה
תערוכה מיוחדת שמבוססת על תחרות כרזות בנושא שאלת המוסר בזמן מלחמה עולה היום בחולון. הצצה מרתקת לעולם גוסס, שהולך ומפנה את מקומו לפרסומות של בר רפאלי באיילון
בעקבות שאלות אלה פנה צוות התערוכה לציבור וביקש לנסח את המחשבות, התהיות ואת הביקורת בכרזות, במטרה לקבץ את המלל הרב לכדי מילה, תמונה, איור ורעיון ולעצב כרזה שמביעה את זה. הכרזות הללו השתתפו בתחרות שבה שפטו אישי ציבור ובעלי נגיעה לתחום, ביניהם הצלם מיקי קרצמן והמעצב דוד טרטקובר, שבחנו את הכרזות השונות ובחרו את הכרזה הזוכה.
"הכל התנהל דרך האינטרנט", מתאר טרטקובר את דרך העבודה, "באתר של האגודה לזכויות האזרח הופיעו הקריטריונים להשתתפות, מידע חשוב על אמנות ז'נבה השונות, שנדמה לי שרוב הציבור לא מכיר, וכך הלאה. באתר הזה גם צפינו בעבודות ובחרנו אותן. שמע, קודם כל זה באמת יפה שעשו את זה. גם בגלל הנושא הראוי, אבל גם בגלל שכמעצב אני יכול להגיד שעולם הכרזות הוא עולם גוסס, ויפה שנותנים לו במה".
למה גוסס?
"כי הכרזה שהייתה פעם המדיה העיקרית לפרסום תעמולה והעברת מסרים וחלק בלתי נפרד מהשיח, נעלמת. שלטי החוצות הברבריים, בר רפאלי ב-20 מטר בביקיני, תופסים כל מטר במרחב הציבורי הפתוח, והדירו את מקומה של הכרזה. פעם התנועה הייתה אטית יותר ברחוב, ויכולת לעצור ולקרוא כרזה. היום צריך להפציץ אותך בתמונה ענקית שתתפוס אותך ישר, כי אתה לא הולך ברגל, אתה נוסע במהירות של 120 קמ"ש בכביש מהיר".

טרטקובר אומר שהוא גם מאוכזב במידת מה מאופי הכרזות שהגיעו לתחרות ממשתתפים ישראליים. במדינה שבה שאלות של זכויות אזרח ואמנות בינלאומיות בזמן מלחמה הן שאלות יומיומיות, הוא טוען שלא הייתה מספיק לקיחת אחריות אישית של אזרחים ישראלים לגבי המציאות שלהם.
"הכרזה שנבחרה במקום הראשון", הוא אומר, "מציגה חותמת גומי שהשעווה שלה כביכול נמסה כמו דם. זה רעיון יפה וראוי, שממחיש את תחושת חוסר התוחלת שיש לכל האמנות הבינלאומיות, אבל גם זו, כמו אחרות, הייתה כרזה שהייתה יותר גלובלית מאשר לוקאלית".
אז חסרה התייחסות ספציפית של ישראלים למציאות של עצמם.
"כן, בהחלט חסר, אם כי לא מפתיע. אנחנו לא אוהבים להסתכל על עצמנו. אמנת ז'נבה אוסרת העברת אזרחים לשטחים כבושים - שזה רמת הגולן, מזרח ירושלים וההתנחלויות כולן - ובוודאי שאוסרת על התנכלויות של המתנחלים לפלסטינים וכך הלאה. אבל מה לעשות, לא אוהבים פה לקחת אחריות".
