אקרא לך גבר: רומן על מלחמת לבנון השנייה

"לאנשים ששירתו בצבא תמיד יש עיניים עצובות. זה מתחיל כשהמ"כ צועק עליך, ומחמיר כשאתה מגיע להלוויה של החבר הכי טוב שלך מהפלוגה". כך מתאר גיבור הרומן "אקרא לך גבר", את הזירות אליהן נקלע מאז שהתגייס לצבא ועד שהפך למפקד במלחמה בלבנון. פרק מתוך רומן הביכורים של אוהד רוזן

אוהד רוזן | 29/11/2009 14:40

לאנשים ששירתו בצבא תמיד יש עיניים עצובות. זה בכלל לא משנה איפה הם שירתו, או לפני כמה זמן, וזה גם לא משנה באיזה מצב רוח הם נמצאים ואם הם צוחקים או בוכים באותו רגע. העיניים שלהם תמיד נשארות עצובות.

אני לא בטוח מתי בדיוק הופכות העיניים לעצובות, אבל אני מניח שמדובר בתהליך הדרגתי. כשאתה עולה על האוטובוס מהבקו"ם לבסיס הטירונות עם חבורת אנשים שאתה לא מכיר והמ"כ צועק עליך, העיניים נעצבות קצת. וכשאתה יורה במטווחים יום שלם וכל מה שאתה רואה זה רק חול ואבק שריפה ודמויות קרטון מלאות בחורים, העיניים נעצבות עוד קצת.

וכשאתה עומד באמצע המדבר וזורק רימון, ושומע את הפיצוץ החזק ביותר ששמעת בחייך, העיניים נעצבות עוד. וכשאחרי שלושה שבועות בשטח באימון המתקדם כשהמפק"צ מודיע לך שאתה סוגר שבת נוספת כי המסדר לא עמד כמו שצריך; ובכל יום ראשון בבוקר כשאתה בקושי מצליח לפקוח את העפעפיים אחרי לילה של בילויים ואתה יודע שעוד שעה תשב על האוטובוס בדרך לעוד שבועיים או שלושה באיזה חור באמצע שומקום; ובכל בוקר כשאתה צריך לקום בחמש וחצי ולקרצף את המקלחות והשירותים – העיניים נעצבות, ונעצבות ונעצבות.

וכשהחבר הכי טוב שלך – או סתם חבר מהפלוגה – נהרג, ואתה הולך להלווייה והלב שלך נקרע כשאתה רואה את אמו ממררת בבכי ליד הקבר הפתוח ואת אביו מנסה לתמוך בה ונושך את שפתו התחתונה ואת אחיו הקטן מתעלף, אפילו אם אתה מצליח לשמור על הפאסון, מתחת למשקפי השמש הגדולים והשיזוף הנצחי שלך, העיניים נעצבות.

כריכת הספר אקרא לך גבר צילום: ניר אריאלי

השתחררתי מהצבא בחודש אפריל 2008, יותר משנה וחצי אחרי המלחמה, וטסתי לתאילנד. בשוק בבנגקוק ראיתי מרחוק בחור עם שיער מקורזל בצורת ראסטות וזיפי זקן בני כשבוע. הוא היה גבוה ושזוף ולבש חולצת פולו ירוקה, וישר ידעתי שהוא ישראלי כי היו לו עיניים עצובות. כמה ימים לאחר מכן, במועדון לילה ברובע פאטפונג, ראיתי בחור ובחורה יושבים וצוחקים. לבחור היה שיער חום מתולתל ולבחורה שיער שחור והם החזיקו ידיים והתלחששו ונראו מאוהבים, אבל ישר ידעתי שהם ישראלים, לפי העצב בעיניים.

חודשיים מאוחר יותר,

כשנרשמתי לקורס צלילה באי קו-סאמוי, איתי בקבוצה היה בחור שתקן בלונדיני. לפני שנכנסנו למים בפעם הראשונה, עמדנו זה מול זה. היה לו גוף שרירי וקעקוע קטן על הכתף ובקלות יכולתי לחשוב שהוא אמריקני או בריטי או גרמני, אבל הספיק לי מבט אחד קצר בעיניו הירוקות העצובות וידעתי שהוא ישראלי. וגם הוא ישר ידע שאני.

ואז החלטתי לכתוב את הספר הזה, אשר מספר אמנם את הסיפור האישי והצנוע שלי, אבל נכתב לכבוד כל הגיבורים עם העיניים העצובות, ולזכר כל אלה שעיניהם העצובות לא ייפקחו עוד לעולם.