נער שוליים: לדבר על מין
בערב "לכלוך נשי באוזן", עסקו השירים של מרבית המוזיקאיות בסקס, ולזכותן של הכותבות ייאמר שהן עשו את זה מעולה. נמרוד בוסו למד כמה דברים חדשים בהופעות של שמונה נשים בועטות, שאולי עוד ישנו את הרוק הישראלי
נפתח בחדשות הטובות: יש רוקריות בישראל. הן חיות, בועטות ולא יהססו לפרק ת'צורה למניאק שגמר איתן בטקסט נוטף ארס מלווה בדיסטורשן כבד. החדשות הפחות טובות: רוב הסיכויים שאם אתם לא מקוראיו הנאמנים של המדור או של אחד מאתרי הנישה שמתעסקים במה שלא נטחן ברדיו השכם והערב - אתם לא ממש יודעים על זה.
אבל כל זה לא ממש מעניין את מי שהתמזל מזלו להיות באוזן-בר בתל אביב ביום שישי בין השעות 23:00 ל-3:00. ההרכבים שעלו בזה אחר זה לבמה, כל אחד ל-20 דקות, יצרו ביחד קולאז' מוזיקלי שהיה, אין ביטוי אחר לתאר את זה, תענוג צרוף. גם סדר העלייה לבמה, לא ברור אם בצורה מכוונת, תרם להצלחה של הערב, כשראשונות עלו היוצרות היותר "רגועות" ומיינסטרימיות, ורק מאוחר יותר האקטים שבאמת הרימו את המקום באוויר.
לכלוך באוזן, למי שטרם נתקל במושג, היא סדרת ערבי מוזיקה אלטרנטיבית באוזן בר בעריכת השדרן לאון נפולאון פלדמן (גילוי נאות: פלדמן מועסק כיום כעורך באתר nrg מעריב). המופע שלשום, ה-13 בסדרה, נפתח עם עינב ג'קסון כהן והפסנתר ונמשך (לפי הסדר) עם ירונה כספי, מיכל גבע, נועם נבו, בילי אנד דה פירם, כל החתיכים אצלי (איה זהבי פייגלין), להקת המטאל M.E.S.S והלהקה הצעירה ספיטפייר 07. בין לבין, ניגנה ה-DJ אורלי יעקובי מקול הקמפוס 106 FM תוך שהיא מקפידה על שירי רוק נשיים בלבד.
כמות כזו של אמניות, שכמעט כל אחת מהן מצדיקה טור משלה, לא ממש מאפשרת התייחסות למופעים לגופם, אבל היא הזדמנות מצויינת לכמה תובנות שעולות מארבע שעות מרוכזות של רוק נשי.
נהוג לומר שסקס הוא הדבר היחידי שיש לגברים בראש. ובכן, בלי לכפור או לאשר את הקביעה הזו, הניסיון מראה שאפילו אם סקס הוא באמת הדבר היחידי שיש לגברים בראש, הם מצליחים, מדי פעם, לכתוב שירים גם על נושאים אחרים. רובם בכל אופן, אם נוציא את אריק ברמן
אבל לזכותן של הכותבות ייאמר שהן עושות את זה מעולה. ספק אם ישנו גבר שיכול להתחרות בכתיבה הנשית על סקס, שכן גם הטקסטים היותר בינוניים שנכתבו בנושא ושמענו על הבמה שלשום, היו שולחים את "חלום כחול" של פורטיס להתבייש בפינה.
כמה טעימות על קצה המזלג: "בנקודת זמן ההיתוך בו אני מרגישה את איברך נצמדים ואני עפה שלא משליטתי אל עברי הקדמוני בו אני חוה ואתה אדם" ("לשונות מתערבלים", ירונה כספי); "אולי בשעת המעשה, אנחנו רגע נתכסה, פתאום יהיה לך כל כך טוב, את תלחשי לי ג'יזס וישמע כל הרחוב" ("בואי נכניס את ישו לתמונה", נועם נבו); "אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך, אני רוצה שהיא תלך ותספר לך שאני סקס מדהים. אם שכחת, אז היא תזכיר" ("אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך", כל החתיכים אצלי).
תובנה שנייה: לא פחות מארבע מהפרפורמיות שהופיעו שלשום עברו בדרך בבית ספר "רימון", ששמו, שלא בטובתו, הפך בשנים האחרונות שם נרדף למיינסטרים מוזיקלי מהוקצע אך חסר מעוף. לאתר המפואר בו שוכן המדור כבר הייתה הזכות לפרסם כתבה על חבורת רימון החדשה, שכוללת את ג'קסון-כהן, גבע, זהבי-פייגלין ונבו, ולהתייחס להבדלים הדי קיצוניים שבין הדורות. לי לא נותר אלא לקוות שלפחות ההצלחה המסחרית של "רימון-הדור הבא" תהיה לא פחותה משל הדור הקודם, על אף ששמרנות עורכי התחנה-שאין-להזכיר-את-שמה תקשה על כך מאד.
לסיום, תודה ענקית מגיעה לכל מסמסי כוכב נולד שהצילו את איה זהבי פייגלין מידי עצמה, ודאגו להעיף אותה מהתוכנית כבר בסיבוב ראשון של העונה האחרונה. יסלחו לי מעריצי התוכנית, אבל המחשבה שאמנית כל כך מוכשרת ומיוחדת כמוה תעלה לגדולה דרך תחרות הקריוקי המושקעת של ערוץ 2 היא על גבול הבלתי נסבלת.
וממש ממש לסיום שאלה: מאיזה צוק צריכים לזרוק את עצמם עורכי התחנה-שאין-להזכיר-את-שמה אחרי שלא הכניסו את "קרח" של מיכל גבע לפלייליסט? בין העונים לא יוגרל שום דבר, אבל לפחות זה יגרום להם להרגיש טוב יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
