שום קשר לדני זוקו
שחר ישי, הזוכה הגדול ב"גריז", הריאליטי הכי קטן שהיה כאן, מנסה להמציא את עצמו מחדש כשחקן תיאטרון וזמר. עם אלבום בדרך, מחזמר בבית לסין וביוגרפיה מורכבת, יש לו סיכוי לא רע
מה שהוא לא ידע זה שאמו ביקרה באותו זמן אצל השכנה, ואיכשהו, לא משנה איך, חזרה הביתה מאושרת. כשישי מספר על האירוע הקטן הזה, עיניו נוצצות ואי אפשר שלא לחייך איתו. "אני חושב שעל דברים כאלה, כמו מה שהיא עשתה, אלוהים סולח", הוא אומר, "אני חושב שהוא מבין מה זה אהבה של אמא".
ישי , 27, מנתניה, גדל במשפחה של חובשי כיפה סרוגה. אביו עבד כשוטר ואמו אחות בבית חולים. כשהיה בן 14 התגלה גידול סרטני אצל אביו, והוא עבר טיפולים כימותרפיים. במהלך המחלה, בעקבות החלטת האב, התחילה המשפחה להתחרד. הטלוויזיה הוצאה מהבית, תמונות רבנים וספרי קודש נכנסו במקומה. בגדים לא צנועים הוצאו מהארונות, וכל שיח על משהו שלא קשור לדת היה אסור.
שחר לא יכול היה יותר לפגוש את חבריו, לצפות בטלוויזיה, ועל כן סירב לשתף פעולה. הוא המשיך ללמוד בתיכון דתי, אבל נמנע מלהגיע הביתה עד לשעות הערב המאוחרות ומילא את זמנו עם חברים מלהקות הנוער ומהחוגים לתיאטרון.
עכשיו, הוא משתתף במחזמר בשם "משחק ילדים" מאת אפרים סידון בתיאטרון בית לסין. "מסופר שם על ילדה קטנה שמגיעה לעיר חדשה וחווה קשיים להתקבל לחבורה של הילדים המגניבים, וברגעי מצוקה היא נעזרת בחבר שהיא חושבת שהוא דמיוני - אבל ברגעי מצוקה באמת קשים הוא נעשה אמיתי. כמובן שמזה אנחנו לומדים שהכוח הפנימי שלנו, החבר הפנימי שלנו, הוא לא דמיוני בלבד".
ולך היה חבר דמיוני בילדות?
"אני הייתי מדמיין שאני קפטן פלאנט (דמות מסדרת אנימציה ישנה). כשהיו מרגיזים אותי או מעליבים אותי, אז... אתה יודע, בבית ספר דתי ללכת מכות זה נחשב נורא חמור, אז הכי הרבה שהייתי מעז לעשות זה לצעוק על הילדים את הסיסמאות של קפטן פלאנט ולברוח. לא הייתי ילד ממש פופולרי. עד גיל 14, כשהתחלתי להתאמן במכון כושר, גם הייתי שמן. לתיכון כבר הגעתי רזה וחטוב, וזה נתן לי המון ביטחון עצמי. מה לעשות, אם אתה לא מביא ביטחון עצמי מהבית אתה חייב להביא אותו ממקום אחר".
כלומר, מהתיאטרון.
"כן, תיאטרון, שירה, ריקוד, כל הדברים שלא היו מקובלים בעולם שבו גדלתי, ועוד פחות מזה כשהמשפחה שלי הלכה יותר ויותר לכיוון חרדי. חוג התיאטרון לילדים שהלכתי אליו מכיתה ד' ולהקות הנוער שהייתי בהן מגיל ההתבגרות זה משהו שממש הציל אותי".
הציל אותך ממה, בעצם?
"כשאבא שלי חלה ואמא שלי התמסרה לטיפול בו, ובמקביל המשפחה הלכה והתחרדה, הרגשתי שאין לי מקום במשפחה. סירבתי בתוקף לקבל את זה שאין לי בית נורמלי כמו לכולם, שנאתי שריחמו עליי והתביישתי נורא במצב שלנו. לא הייתה סיבה, כמובן, אבל בתור ילד אתה מתבייש להיות שונה. נמנעתי מלהיות בבית, כי לא יכולתי להתמודד עם המציאות.
"כשאבא שלי הגיע
לא היה קשה לחיות ככה בין שני העולמות-החרדי והחילוני?
"זה לא קל, ועד היום זה בעצם ככה. כשאני הולך לאמא שלי, לעשות שישי-שבת, אני מנהל אורח חיים דתי לגמרי. שמירת שבת, כשרות, כיפה, הכל. אני אפילו מתפלל קצת. זה חלק ממני ומהאמנות שלי - וזה תמיד יהיה".
ישי מתכוון פה בעיקר לשירים באלבום החדש שלו, שאמור לצאת בדצמבר. "האלבום הזה מלא ברגעים רוחניים שלי מכל החיים", הוא אומר, "אלה לא שירים בעלי תוכן דתי, אבל זה כן מתחבר לאלוקים, לדת. אספתי חומרים הרבה זמן, כתבתי סקיצות וגנזתי אותן, אבל ההשראה הייתה דיסק שאחי השמיע לי, של יוצר חרדי בשם אליעד אליהו. התחברתי אליו מיד. פניתי אליו, הוא כתב לי שיר, ומהשיר הזה נפתח צוהר להמון שירים שהיו טובים בעיניי - כולל שיר שכתב לי מישה קירקליין".
אפרופו מישה קירקליין, פליט "כוכב נולד", אי אפשר להתעלם ממורשת הריאליטי שלך -"גריז", שלא יצא לפועל. התבאסת?
"ברור שהתבאסתי, אבל האמת שלא לאורך זמן. בזמן הצילומים היינו נורא עסוקים ולא שמנו לב למה שקרה סביבנו - כולל זה שהתוכנית לא ממש התרוממה מבחינת רייטינג - אבל אחרי כמה ימים התחלתי להרגיש שדווקא לא נורא שזה לא הולך לקרות, כיוון שכבר שיחקתי את הדמות הזאת בבית צבי ולא ממש התחשק לי לעשות את זה שוב".
אילו לתוכנית היה יותר רייטינג, יכולת להיות כוכב ריאליטי של ממש.
"קרו בעקבות התוכנית המון דברים טובים. למשל, זה שקיבלתי חוזה בבית ליסין. לא באשמתי זה לא הלך, ובעצם אין לי תלונות. אני מרגיש בר מזל. אם לא נעשיתי כוכב טלוויזיה גדול, כנראה שזה לא מה שהיה צריך להיות. זה היתרון של בית דתי: גם אם הורדת את הכיפה, אתה נשאר אדם מאמין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם