מהדורת השבט
לפני שהפכו למפלצות התהילה והאיצטדיוינים, U2 שחררו את "The Unforgettable Fire" והוכיחו לעולם מה קצת אלקטרוניקה עושה ללהקת רוק. קלאסיקה בת 25
יו 2 יח''צ
אינו האנגלי היה חבר בלהקת הארט-רוק הנערצת רוקסי מיוזיק, איש אוונגרדי רב דמיון שנחשב כמי שהמציא את ז'אנר האמביינט. לנואה הקנדי היה שותפו להפקה, ובדרך כלל האיש שאיזן את האמנותיות של אינו עם היגיון פופ-רוקי. הלהקה והמפיקים עברו לגור בטירת סליין באירלנד, ניגנו והקליטו, ובדיעבד עשו את אחד האלבומים היותר חשובים של הרוק ברבע המאה האחרונה. האלבום הזה חשוב לא כי הוא מושלם - להפך. הוא חשוב כי בזכות ההעזה הזאת לשנות והרצון לחפש ולהיות אחרים הפכה U2 ללהקת הרוק הכי גדולה שקיימת היום.
בשבוע שהוא יצא, באוקטובר לפני 25 שנים, הגעתי לראשונה ללונדון ומצאתי אותה מכוסה בפוסטרים של עטיפת האלבום היפהפייה והנוגה. קניתי אותו מיד, לקחתי אותו איתי כשהתגייסתי שבוע אחר כך, והוא העביר איתי הרבה רגעים
לא קלים. אני מודה שלא שמעתי אותו הרבה שנים, והמהדורה המחודשת הזאת מוצאת אותי משתעממת מחלקים ממנו.
לניסיוניות יש מחיר. U2 לא ידעו מה הם רוצים, הם רק ידעו מה הם לא רוצים מהאלבום הזה. דה אדג’ ישב ושיחק עם אפקטים לגיטרה, ושכלל את הצליל המזוהה כל כך עם הלהקה. בונו השתחרר, מלמל והרחיב את טווח הלחישות/צרחות שלו. המילים, שהיו מעורפלות, עסקו בחופש, במלחמה ובצדק ובישרו את פעילותו העתידית של הזמר בעולם השלישי. למעשה, אם זה היה תלוי רק בבריאן אינו, האלבום היה מלא בקטעים אינסטרומנטליים מלאי השראה וצלילים נהדרים, אבל דניאל לנואה התעניין יותר בשירים.
"(Pride (In the Name of Love", שדיבר על מרטין לותר קינג, הפך ללהיט הענק של האלבום ואחת הסיבות להצלחה העצומה שלו. "The Unforgettable Fire", הפייבוריט האישי שלי, הוא שיר על הירושימה שמכיל את כל העוצמה של להקה רעבה, מעניינת, אמנם נטולת הומור, אך מלאת לב באמצע האייטיז. בזכות שני הסינגלים האלה U2 פרצה את מעגל הרוק האלטרנטיבי ועלתה על הדרך להיות מפלצת האיצטדיונים שהיא היום.
האלבום הזה היה חזרה גנרלית להצגה האמיתית שעמדה לבוא - "The Joshua Tree". הוא אלבום מלא רגעים יפהפיים והוכחה לניצחון ההעזה על הדשדוש. תשאלו את סימפל מיינדס.
U2 - The Unforgettable Fire - 25th Anniversary Edition (הליקון)
נא להמתין לטעינת התגובות
