חרצופה של המדינה
"ארץ נהדרת"? תוכנית של חיקויים. "שבוע סוף"? חיקוי של "ארץ נהדרת". אפרים סידון מיואש מתרבות הצחוקים והדאחקות שהשתלטה על הטלוויזיה ומתגעגע לימים שבהם ח"כים ושרים היו מאיימים בבג"ץ נגד "ניקוי ראש". עכשיו הוא משגר קברט הומוריסטי חדש ומסביר מדוע החליט להתרכז בכתיבה לילדים: "אין לי אשליות, סאטירה לא משפיעה. העם עסוק בלגמור את היום, לבוא הביתה ולמצוא חניה"
"אני רואה חשיבות מאוד גדולה ביצירת תאטרון טוב לילדים אפילו יותר מאשר תאטרון למבוגרים", מפתיע סידון, שנחשב לאחד הסאטיריקנים החשובים שפועלים כאן - וגם למלך ספרי והצגות הילדים". אתה לא יכול לשנות את דעתם של המבוגרים, גם הסאטירה לא מצליחה לעשות את זה. העם אימפוטנט. מישהו יורק עליו והוא צועק גשם גשם. משלים עם חינוך רע, מס בצורת, אלימות. משנה לשנה הציבור רק מכופף עוד ועוד את הראש".
והקטנטנים?
"הילדים הם טבולה ראסה, נורא פתוחים לדברים חדשים. ילדים הם קהל נהדר, אבל גם אכזרי. אם זה לא מעניין אותו, לא תשכנע אותו שזה טוב. אמא פיפי, במבה, רוצה החוצה. מה שמכוון אותו זה עניין וריתוק".
יש קווי דמיון בין שתי ההתמחויות שלך: סאטירה וילדים?
"רוב ההצגות שלי לילדים הן פוליטיות: ההתעסקות ביחס לאחר, שוויון, חינוך לספקנות, עליונות הדמוקרטיה, דברים שאני חושב שהם יסוד בחברה ישראלית נורמלית. אם אתה מקנה את זה בזמן הנכון ובעזרת דמיון, הרפתקה וצבע - אתה יכול לתת כלים להתמודד עם המציאות. הילד חייב כלים כאלה. תלמיד בכיתה ב' הוא חלק מהעולם הזה. מבוגר, אבל יותר קצר".
בשבת האחרונה הגיעו כמה מאות ילדים בני חמש עד שמונה, מלווים בהוריהם, למרכז סוזן דלל בתל אביב, שם עלתה הצגתו "מעלה קרחות", מחזה קאלט לילדים שמופק בפעם השלישית לבמה (תאטרון ארנה פורת לילדים). תקציר העלילה: ראש העיר המצוין קם בוקר אחד כששערה ארוכה מזדקפת על ראשו הבוהק. בני העיר הקירחים (כולל אשתו הבוגדנית) מסרבים לקבל את חריגותו וזורקים אותו קיבינימט.
איש אינו מוחה. בהמשך יצטרפו אליו גולים נוספים שהוגדרו חריגים בעיר. הילדים שצחקו עד כה (ובתוך כך נאלצו להתמודד עם עברית הגבוהה בכמה רמות מזו של ערוץ הילדים) נעים לפתע בחוסר נוחות על הכיסא ומסרבים לקבל את גזרות ראש העיר החדש. ביציאה החוצה, כמה דקות לאחר שהסדר-והצדק-חוזרים לממלכה הזעירה, הם בודקים את מצב הקרחת של האבות שלהם. על כל מקרה.
סידון, בן 63, עומד כבר מתחילת שנות השבעים בחוד החנית של הסאטירה הישראלית. הוא כתב בעיתון הסטודנטים "פי האתון" טקסטים נוקבים ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי (לימים עורך "הארץ") וקובי ניב, ואיתם יצר בהמשך את המדור "zoo ארץ zoo" ב"העולם הזה".
התחנה הבאה היתה תוכנית הסאטירה המהפכנית לזמנה "ניקוי ראש" בערוץ הראשון, בהפקתו של מוטי קירשנבאום, שריתקה בשנים 1974-1976 מדינה שלמה. משם יצאו לבמות הציבוריות והמשיכו
"בזמן מלחמת לבנון קם מישהו מהקהל", מספר סידון, "וצעק: 'מי מממן אתכם, יא בוגדים?'. מישהו טפח לו על השכם ואמר לו: 'אתה, אידיוט'". הצוות המנצח אף כתב את המערכונים הראשונים לתוכנית "זהו זה" וסידון ו-ב. מיכאל יצרו את הסדרה הקומית הבלתי נשכחת "קרובים קרובים".
סידון המשיך לכתוב קטעים פוליטיים-חברתיים עבור טוביה צפיר ששודרו בתוכנית "סיבה למסיבה" בהנחיית רבקה מיכאלי, שבהם הציב פרשנות סאטירית ראשונה לדמותו של אריק שרון (בעל הצחוק המתגלגל "אהה, אהה", שישמש בסיס לחיקויים רבים בהמשך). הוא גם היה הכותב הראשי של "החרצופים" ששודרה בערוץ 2, ועד היום הוא מכה על חטא איך ניצח על התרסקות הקריירה הפוליטית של דן מרידור ("מיצי") המתפוגג .
במשך שנים רבות כתב טור סאטירי ב"מעריב". מבין כותבי הסאטירה אנחנו היינו הדור הראשון שגדל בארץ", הוא אומר, "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. אפילו אפרים קישון ודן בן-אמוץ גדלו באירופה. אנחנו התייחסנו לזה שנולדנו בארץ באופן טבעי. גם היום מסתובבים פה עדרים שלמים, אורוות מצחינות. הטמטום, השחיתות, הצביעות לא נעלמו".
מי השפיע עליכם?
"חנוך לוין היה הראשון. הגדולה שלו שהוא שחט עדרים שלמים של פרות קדושות. ישראל היתה באופוריה של אחרי 67' והוא מדבר על יתומים, חיילים שלא חוזרים וחבריהם הטובים שמזיינים את האלמנות".
דווקא עכשיו, כשהדבר הכי קרוב לסאטירה בישראל הם מערכוני הדאחקה של "שבוע סוף" ופרודיות הצמר גפן של "ארץ נהדרת", מעניין לשמוע את דעתו של סידון מדוע התפוגגו הקול והזעם מהמסך. יש לו עמדה נחרצת: זה אנחנו, לא הם - כשאנחנו זה תושבי ישראל והם הזכיינים והכותבים.
"היום אנשים לא פוליטיים. פעם היו עיתונים מפלגתיים, קיבוצים התפרקו ומשפחות נקרעו. משחק בין הפועל לבית"ר היה משחק של סמלים. היום זה הניגרי שלנו מול הניגרי שלהם. ברגע שכולם הרימו ידיים והתייאשו אין עניין גם בסאטירה. לציבור יש את יכולת הזפזופ. למה שהוא יראה סאטירה שפוגעת בו ולא את 'האח הגדול' או 'הישרדות'? נורא קשה להסתכל במראה ולראות אותך מכוער. חברה נבחנת ביכולת שלה לצחוק על עצמה. לכן 70 אחוז מהמכתבים שמקבלות תוכניות הסאטירה זה למה אתה צוחק עלינו ולא על הערבים".
מצד שני, כל אחד הוא הייד פארק מהלך. מאיפה נובעת הקביעה על חוסר העניין בפוליטיקה?
"אף אחד היום לא מאמין לפוליטיקאים. כולם יודעים שמשקרים לנו בפרצוף. פעם העם התקומם: יצאו עשרות אלפים להפגנות נגד השילומים, 400 אלף אחרי סברה ושתילה. היום 30 אחוז מבעלי זכות הבחירה הצעירים לא הולכים להצביע. העם לא רוצה כלום מהממשלה, מלבד שתי המלחמות שהיא העניקה לו. העם הזה עסוק בעיקר בלשרוד. לגמור את היום, לחזור הביתה ולמצוא חניה".
והדור הצעיר?
"אפילו הסטודנטים לא נלחמים. זה הכי מייאש שרק אפשר. אז מה אתה כבר רוצה? סאטירה היא לצעירים, לא לזקנים. פה כולם מרימים ידיים. סאטירה נכתבת על ידי אנשים שאכפת להם ומיועדת לאנשים שאכפת להם. אם אתה זומבי, מה אכפת לך? בני נוער לא יודעים ערכי יסוד, הבורות כאן חוגגת, אז סאטירה זה מה שחסר להם".
כך שסאטירה מכוונת גבוה?
"הסאטירה היא די סופיסטיקייטד. אם אתה עושה פרודיה על תסביך אדיפוס והצופים לא יודעים מה זה, זה לא עובד. לכן אם יש בורות הסאטיריקנים בבעיה".
אבל לפי סידון, גם הצד השני במשוואה - הפוליטיקאים - עבר שינוי. "הפוליטיקאים לא מתרגשים היום מסאטירה, ההפך. בימי 'ניקוי ראש', כששר ידע שהולכים לעשות עליו אייטם, הוא היה נכנס למגננה. הוגשו מלא בג"צים נגד התוכנית. כל ישיבת ממשלה היתה נפתחת בשיחה מה אמרו עליהם ב'ניקוי ראש'. זו לא היתה חוכמה. היה רק ערוץ 1. ב'ארץ נהדרת' לוקחים את עוזי כהן, הופכים אותו לבבון והוא פורח. גם ב'חרצופים' פוליטיקאים התחננו שנעשה להם בובה".
מה עבר עליהם?
"אם פעם פוליטיקאים פחדו מהטלוויזיה וקראו לה המאפיה השמאלנית, היום הם נדחקים לשם בכוח. אתה נותן לו אגרוף, והוא מגיש את הלחי השנייה. העיקר שיראו אותו בטלוויזיה".
מתסכל?
"אין לי אשליות, סאטירה לא משפיעה. היא לא נותנת פתרונות, רק מצביעה על השלילי והמכוער. מתי היתה הפריחה הכי גדולה שלה? בתקופת רפובליקת ויימאר, בשנות השלושים בגרמניה. היו קברטים סאטיריים חזקים. אבל כמו שאתה יודע הנאצים עלו. מדברים היום על מאפיה שמאלנית בתקשורת. שטויות. אין לה כוח בכלל. כל קבלן קולות או ציר בליכוד - יותר משפיע".
כשסידון פותח את הטלוויזיה, הוא רואה כבשים פועות בעור של זאב. "היום אין סאטירה בתקשורת", הוא אומר. "'ארץ נהדרת', שהיא אחלה תוכנית בידור, מתמקדת בחיקוי עצמו. הטקסט פחות חשוב. יש מי שיודע לחקות את גיא זוהר? יהיה מערכון על גיא זוהר. אבל גיא זוהר לא מנהל את חיינו".
אבל הם מציגים פוליטיקאים בתוכנית.
"טוביה צפיר יצר בקטעים שלו אריק שרון שלא קיים. בחיים הוא לא צחק ככה. כשהוא היה צוחק, הייתי מצטמרר. יש הומור של דאחקות. צחוק על נשים, עדות, מיעוטים. אין בזה שום דבר חברתי-פוליטי. בדיחות על מרוקאים בנוסח משפחת פילוס, מה זה עושה חוץ מלהוכיח שאנחנו גזענים? זה נותן לך להרגיש שזה ההם, הערסים. הם החארות, לא אתה. מי שגונב ברזים זה הם, למרות ש-70 אחוז מהעם גונבים".
והמתחרה מעבר לזכיין, "שבוע סוף"?
"חוץ מלחקות את 'ארץ נהדרת' מה אתה רואה בה? אף אחד לא מנסה לומר משהו. גם היא וגם 'ארץ נהדרת' הן תוכניות שמלטפות לנו את האגו. מקסימום, מצחיקות. איך זה קרה? לערוץ 2 יש היום שיקולים מסחריים. מישהו יצר את המשפט 'מסעודה משדרות', כלומר שהקהל מטומטם. אמרו לנו, העם הפשוט לא יבין. לכן סאטירה זה תפקיד של ערוץ 1. בבי-בי-סי הציגו בתוכנית 'ספיטינג אימאג' בזמן מלחמת פוקלנד, את מרגרט תאצ"ר מסתובבת עם מעיים על הצוואר ולובשת חלוק אדום מדם וגרזן ביד. אצלנו מישהו היה מעז לעשות את זה על בגין".
דווקא בצד השני של הסקאלה, במרכז-ימין, הסאטירה מפגינה נוכחות. למשל, הטורים של אראל סג"ל או חבורת אפעס.
"הסאטירה בעיתון נועדה בעיקר להצחיק. הטקסט של 'אפעס' הוא בן ארבע שורות. סאטירה היא נשק של חלשים. כשאתה חזק אתה פותר בעיה בשתי סטירות לחי. יכול להיות שאראל סג"ל חושב שהשמאל הוא מוקד הכוח ולכן הוא מבטא את הצד של החלש".
דווקא תוכניות סאטירה של יוצרים צעירים מקבלות זמן מסך: "מקום לדאגה", "קצרים" ו"לא לפני הילדים". המערכונים שלהן לא מתייחסים להוויה הישראלית, אלא מדברים בשפה אוניברסלית.
"לא כל בן אדם הוא פוליטי, זה לגיטימי לגמרי. יש יוצרים שהולכים על ביניים - בין חברה לפוליטיקה. 'החמישייה הקאמרית' לא היו פוליטיים, אבל זה היה שיקוף חברתי של ישראל. התוכניות האלו מצביעות על כך שהחברה הישראלית היא פחות פוליטית. מעניין את היוצרים פחות כיבוש, יותר יחסי גברים-נשים. אולי בכלל הם קיבלו הנחיה להימנע מכך".
איך אתה מסביר את זה?
"כל תפיסת הטלוויזיה הישראלית היא לא טובה וסובלת מהטיה. כל הזמן היא מחפשת פתרונות זמינים ונלחמת מלחמות של הדור הקודם. ובכלל, אם בחו"ל זה הצליח, אז כאן זה יצליח. בינתיים גם עוברות חמש שנים. לא פלא שליותר ויותר אנשים נמאס מהמכשיר שמטמטם להם את השכל".
ועל הבמות?
"אני רואה הופעות של צעירים בצוותא, אבל זה נובל די מהר. אין לזה המשכיות".
מה מצב הסאטירה בעולם?
"מי שעושה היום סאטירה בעולם זה הסימפסונים שמתמקדים בחברה האמריקאית. הומר סימפסון וארצ'י בנקר זה אותו טיפוס. גזען וטיפש".
גם סשה כהן כבוראט מנסה לצבוט בחברה האמריקאית דרך מבטו של הזר.
"במכלול יש שם אולי 20 אחוז סאטירה. בתוך החרא היו פה ושם מטבעות זהב. כמה ניצוצות וזהו".
אולי הסאטירה כאן לא פורחת כי המצב היום כל כך קיצוני במופרכותו, שכל שיקוף שלו לא יגיע למקור.
"סאטירה פורחת בעיקר בימים רעים. אפילו באושוויץ היה הומור. חשבו שאחרי הנאציזם אי אפשר יהיה לדבר על גזענות, אבל יונסקו כתב ב-58' את המחזה 'הקרנפים'. אין כמעט דבר אנושי שאתה לא יכול להגיב עליו. זה עניין של יכולת, כישרון, מקוריות. במקום לתעד את המצב הרע, הסאטירה צריכה למצוא את השורשים של זה. למה ילדים מרביצים למורים, למה התקשורת צוהלת על כל אייטם של בעל רוצח".
יש מצוקת חומרים?
"60 שנה אנחנו מתעסקים עם אותם נושאים, שום דבר לא זז. הכל בניוטרל. מדינה שרצה ונשארת במקום. אני צריך לכתוב עוד פעם על שמעון פרס. כבר ב-72', ב'זו ארץ זו' צחקתי עליו. הוא השתנה מאז? כל זמן שהמצב חרא, תהיה סאטירה. על מה יכתבו בשווייץ, על חורים בגבינה?".
בקיצור, הפוליטיקאים הישראלים צריכים לנשום לרווחה.
"ממש לא. סאטירה עוזרת לשלטון, משחררת לחץ. בתקופת השלטון הקומוניסטי היו קברטים שמומנו על ידי השלטונות. במקום להפגין מחכים לראות איך השחקנים הכניסו להם. ואז אנחנו מבסוטים. וגם שר החוץ מבסוט. אם הביקורת נשארת מתוחמת שם, הוא מסודר".
לאחר שנים רבות חוזרת חבורת "ניקוי ראש" לעבוד ביחד. ההצגה "נפגעי חרדה" תעלה בעוד כמה שבועות בתאטרון הלאומי. אין כמו לבחון את הגלגולים שעבר כל אחד מהחבורה כדי לעמוד על מצב הסאטירה בישראל. הוותיק שבצוות, מוטי קירשנבאום, מגיש בשנים האחרונות עם ירון לונדון את תוכנית האקטואליה הכי אהודה על המסך, שבה הוא לא מתאפק ומשחרר מדי פעם מונולוגים סרקסטיים.
"יש לו יתרון של מבוגר", מסביר סידון איך התופעה הזו מתקיימת בערוץ הנלחם על חייו. "הם צריכים אותו יותר מאשר הוא צריך אותם. זו זריקת איי-קיו לתוכניות הטלוויזיה. הוא וירון לא הכי יפים וצעירים, אבל בעולם הרחב אנשים בני 60-70 עדיין משדרים, זה כמו יין טוב שהולך ומשתבח. יש פה תחושה שאם אתה בן 32 עבר זמנך. 20 שנה לעגו וצחקו על חיים יבין, אבל לצערי אף אחד לא מגיע לקרסוליו. מצד שני, מי שבאמת מכתיב מה קורה פה, אלו הזקנים. מודי פרידמן, יוחנן צנגן, מוטי שקלאר, מוזי ורטהיים. הדור הזה שולט בכלכלה".
התקשורת הכתובה פחות סובלנית לחידודים של סידון וחבורתו. בשנה האחרונה פוטר ב. מיכאל מ"ידיעות אחרונות" לאחר שכתב שם טור סאטירי במשך עשור. הפרשנות של סידון: "הם הגיעו למסקנה שהדעות שלו מעצבנות ציבור גדול ומכיוון שעיתון הוא עסק מסחרי ותלוי רייטינג הם לא היו מוכנים שהעובדות יקלקלו את המצב רוח הלאומי. ב. מיכאל הוא משפטן, הטקסטים שלו מנוסחים טוב. אי אפשר להתייחס אליו כלאחר יד. לכן דרך להרבה אנשים על היבלות, במיוחד לעורכיו בידיעות".
גם סידון ראה את דלת העורך. מבחוץ. "כתבתי במשך 15 שנים טור ב'מעריב'", הוא מספר. "ברגע שמונה אמנון דנקנר, ידעתי שמבחינה חברתית אהיה הראשון שיפוטר. לא סבלנו איש את רעהו ולא ראינו עין בעין אחד את השני. 'מעריב' לקחו אותי מ'כותרת ראשית' ובמשך שנים היו גאים בי" (דנקנר: "אין שחר לדברים. לא הכרתי אותו באופן חברתי. הפיטורים נעשו על בסיס מקצועי").
"אבל ככה זה בכל העיתונים", ממשיך סידון. "אל תשכח את מוטי גילת ב'ידיעות', המאבקים של 'עובדה' לשדר תחקירים, 'שיטת השקשוקה'. היום זה רק למכור. דם, איברים קטועים, סקס, רכילות זולה, חנופה לממוצע. כשהעסק הכלכלי מתחיל להיקלע למשבר, הבעלים נכנסים להיסטריה. ואז כל אדם מקורי, אחר, שנון, חורג מהתקינות הפוליטית - מסומן".
הוא דווקא חושב שסאטירה נוקבת מוכרת. "'שירת העצבים' ממלאת אולמות. הקהל צמא לתרבות ישראלית מקורית. אבל כשיש הצגות מוזמנות מבקשים ממני להוציא את המערכון על הנשים המוטרדות מינית או את הקטע על הסבל של יוצאי השואה במדינת ישראל. אני שואל למה, והם אומרים 'אממ אממ אממ... יותר צחוקים, יותר צחוקים'".
רק שהפעם סידון, מיכאל וקירשנבאום לא יתעללו בביבי ובברק, אלא בנו.
"הסאטירה היא לא על פוליטיקאים, אלא על המצב שלנו. כל יום הציבור הישראלי הוא נפגע חרדה. האדישות, האימפוטנטיות, חוסר הרצון להגיב. אנחנו משלימים עם כל הרעות החולות האלו. ביבי, ברק - אנחנו יודעים מי הם. אין לנו אשליות וציפיות מהם. ישראל במצב נורא. לא רחוק היום שיסתכלו עלינו כדרום אפריקה.
"מי שלא יורק עליך בעולם, מסתכל עליך ברחמים. אנחנו קבצנים, אבל יורקים לעולם בפרצוף. כמו גנבים קטנים. חוגגים על האנטישמיות שנותנת לנו את ההגנה ששונאים אותנו. היהודים מבינים רק כוח. עזבנו את לבנון ועזה כי חטפנו. כל עוד לא עושים לנו רע, לא נתקדם קדימה. כל הסדרי השלום שחתמנו עליהם היו אחרי שדפקו בנו. אנחנו פועים ככבשים, מה מה מה. מוליכים אותנו לטבח כזה או אחר".
לקחת על עצמך תיק.
"סאטירה זה לא ג'וב או מינוי מהמועצה הפדגוגית. סאטירה נובעת מצורך פנימי של היוצר. זה סוג של אוננות. אנחנו נהנים, אבל ילדים לא יוצאים מזה. אין מהפכות, אין שינוי בדעת הקהל. אם יושבים אנשים בבית ולא מזיזים ביצה שום דבר לא יעזור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם