צעד או שניים של גאווה

"אונייגין" של הבלט הישראלי לא חף מבעיות, אבל התפאורה המושקעת ויכולותיהם של הרקדנים גרמו לגיא באום להכתיר את הבלט כענף שנמצא בפסגת התרבות הישראלית

גיא באום | 23/11/2009 13:18

להיות מטרופולין זה מחייב. כל החושקת במיתוג שכזה עליה לעמוד בסטנדרטים מסויימים – היסטוריה, שדרות מיתולוגיות, מחוסרי בית ובעיות חניה. הפרס הנכסף למטרופולין אינו אחר מאשר היותו מרכז תרבותי.

אותם הסטנדרטים חלים גם על הבלט הישראלי, כדי להיות כזה לפי יומרותיו – חברה העומדת בפסגת התרבות הישראלית- הוא מתנסה בהפקת הבלט הקלאסי "אונייגין" עפ"י פושקין והמוזיקה של צ'ייקובסקי.

הסיפור מהמאה ה-19 בעל גוון מאד ריאליסטי ודן בעיקרו באהבות נכזבות, יחסי מעמדות וכבוד. כל אותם נושאים אשר מחזיקים את רמת העוצמה הרגשית כטעונה וגבוהה במהלך כל המופע אך הבלט לא מרקיע מעבר לכך.

תפאורת הבמה הייתה מדהימה ביופייה ולא הייתה מביישת כל במה גדולה בעולם. יחד עם עיצוב תלבושות מאד מושקע, ואבזור במה יוצא מגדר הרגיל, דוגמת פסל בן 5 מטרים המשרה אווירת יוקרה ושחיתות "סנט-פטרבורגית", האווירה שיצרה התפאורה בכל 3 המערכות שאבה את באי המשכן מתל אביב לרוסיה של המאה ה-19.

אונייגין עמנואל אוגדן

בכל הנוגע למחוסרי הבית או הכבוד, ניתן לומר שברטה ימפולסקי בהחלט מוציאה את המיטב שהיא יכולה מרקדניה על אף גבולותיהם (דוגמת הסולן השני של הבלט הישראלי שלהבדיל מדרמה בשפע, חסר אלסטיות טכנית באופן משווע), הן מבחינת הכוריאוגרפיה של להקת הבלט ודוגמת הסולנית השנייה בהופעה (ויקטוריה פדייבה – מהממת).

לכבוד העלאת בלט קלאסי בקנה מידה אדיר שכזה הובאו שני רקדנים אורחים. הבכיר שבהם, ארטם שפילבסקי, סולן שני בבולשוי, אשר רקד תפקידים גדולים כמו Espada בדון קישוט ואפילו את Prince Siegfried ב"אגם הברבורים" היה הבטחה גדולה. כמובן שכל התארים הנ"ל אינם דבר של מה בכך והטכניקה שלו בלטה ביחס לשאר, כמו גם הנוכחות הבימתית המחשמלת שלו.

עם זאת, הוא לא הפיל את באי המשכן ממושביהם.

למעשה הבלט "אונייגין" עצמו הוא כזה, להבדיל ממופעי הבלט הקלאסיים האחרים, חסר איזשהו קלימקס רגשי – הרי להבדיל מחתונה גדולה, מוות או התאבדות, הבלט נגמר בסירובה של אישה נשואה לאהבת נעוריה מתוך החובה המוסרית על אף רחשי לבה. להבדיל מהבלטים האחרים הוא מאד ריאליסטי והסוף הוא אכן טרגי – בלב שבור (אולי הסוף המר ביותר).

לצערה של חברת הבלט הישראלי, במופע של שבת לא היו בעיות חנייה – היו יותר מדי כסאות פנויים. האמת שגם לצערי. זה המופע האיכותי ביותר שראיתי תחת הכותרת של הבלט הישראלי.

האהבה לבלט הקלאסי נובעת מסיבת המדיטציה העמוקה שבה אני שוקע במופעים הטובים, המזכים אותי ברגשות עמוקים. האמת שיותר מהכול הרגשתי גאווה בבלט הישראלי, הנמצא בפסגת התרבות הישראלית.

"אונייגין", הבלט הישראלי. בית האופרה הישראלית - המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב