ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » מחול

פולקלור שכבר שכחנו: על "רוסטר" של ברק מרשל

ברק מרשל מתגלה כיוצר מרתק ב"רוסטר", מופע שהוא שילוב צבעוני בין האתני לאופראי ולמחול המודרני. ענת זכריה ציפתה ליצירה החדשה בכליון עיניים אך לא התרשמה מהשלם, רק מחלקיו

בהרף עין הראשון את נוטשת את האונה המפרשת ומתרווחת על הכיסא, כששעון העיירה מצלצל ומכריז על השעה 22:00. את מגניבה מבט בחושך לאלה שמסביבך ויודעת שגם הם, שהשמש של "מונגר" שקעה מולם ישר אל תוך הלב, חיכו בדיוק כמוך ליצירה הבאה של ברק מרשל .
 
"רוסטר" היא יצירה העוסקת באהבה. כביצירותיו האחרות גם כאן עוטף מרשל את יצירתו במסגרת נרטיבית. המקורות הספרותיים בהם הוא משתמש הינם מגוונים: המיתולוגיה היוונית, בקט ב"מחכים לגודו", התנ"ך ובעיקר הסיפור הקצר "בונצ'ה שתוק" מאת י.ל. פרץ.

זהו סיפורו של אדם שכשנולד אף אחד לא שם לב אליו, בחייו איש לא שמע עליו ואיש לא היה מודע למעשיו, ולאחר מותו הוא זוכה לעדנה והערכה על חייו  אותם חי בשקט עוצר נשימה. גיבורו של מרשל, הוא בעצם אותו בונצ'ה שכל חייו שתק, אבל בחלומו הוא מנסה להינתק מהמציאות ולהבין את פשר אהבתו שלא התממשה כדי לקיים תיקון. מעין סיפור אגדה. בכלל מרשל עוסק רבות בקשר שבין הסיפור שבבסיס היצירה ולבין המחול אשר מוצג לבסוף על הבמה, מבחינתו הכוריאוגרף תמיד מספר סיפור.

"רוסטר" משלב בין אופרה לתיאטרון. משתתפים בו 12 רקדנים ורקדניות, זמרת הסופרן ליליה גרצובה, וגם אמו של מרשל - הרקדנית המיתולוגית של להקת ענבל, מרגלית עובד, שדמותה שזורה לכל אורכה של היצירה כשהיא נעה על הבמה ומספרת. גם פס הקול הוא שילוב מרתק של מוסיקת עולם צוענית ומוסיקת עולם יהודית, מוסיקת ג'אז ומקצבים סוחפים.

ברק מרשל הוא כוריאוגרף נפלא המצליח לשלב במחול תנועות אתניות מזרחיות ופולקלור שכבר שכחנו. הרבה שפנים יש לו בכובע: תנועות מזרחיות לצלילי שיר כמו "טומבללייקה", אדם-תרנגול שמטיל ביצים מפיו, רקדן שגופו העטוף במעיל, נשרף מאהבה ומעלה עשן, כשליליה גרצובה, שרה את "אריית השיגעון" מתוך האופרה "לוצ'יה די למרמור". רקדן ורקדנית מתפתלים זה סביב זה בצעקות חיזור של תרנגולות מתווכחים על מתכונים להכנת עוף . קבוצת תרנגולי פוקסיה בשימוש נפלא של מניפות עשויות נוצות בת יענה נוסח פולי ברז’ר.

אולם

הקטע המרגש והיפה ביותר בעיני, הוא הרגע בו מרגלית עובד שרה שיר בתימנית ומלווה אותו בתנועות ידיים. עובד מניחה על מילותיו, את הדרך שהיא ראתה לפניה מהחולות של עַדֶן.               מגלגלת לפתחנו משהו שרק היא יכולה להיות לו עדות ואת עירומה הגמור. כמה יופי יש ברגע צניחת הידים.

שפתו של מרשל גם ב"רוסטר" נשארת אמת לאמיתה. היא עדיין גלוית לב ולכן כל כך קשה להפר אותה, ובכל זאת החלקים בה גם כשהם נוצצים ומבריקים באמת, הם יותר מהסך הכל השלם.

בין התלאות והיעדר האחיזה הגמור, הסוף התמוה איננו מציע תמונת גאולה וגם תחושת ההיפוך מחושך לאור עוד לא כאן. אבל יחד עם כל זאת, "רוסטר" היא יצירה מהנה מאוד, השמחה בה מרוממת ואמיצה ולא קל היום למצוא כזו שמחה רוחשת. אין לי ספק שמניעיו של ברק מרשל הם נרגשים באמת, אבל הם מחייבים אותו להעיף מבט מעבר לכתפיים שמחבקות אותו כל כך חזק. ולהיזכר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...