אשת חיל: "ינטל" מצטיינת בזכות השחקנית הראשית
בגרסת המחזמר של "ינטל" מתגלה שחקנית עם קול מקסים וקסם רב, שמוליכה על כתפיה את ההצגה. אבל יצחק טסלר ממליץ למי שהביאו אותה לבמה לקחת בהקדם כמה שיעורים ביידיש
אלא שלפני כאלפיים שנים אמר אחד מחכמי התלמוד "כל המלמד בתו תורה כאלו לימדה תפלות". למרות שבגמרא מוזכרים מאות חכמים ועשרות אלפי מאמרים ופתגמים, המשפט הזה התקבע בתודעה היהודית ודחק את רגלי הנשים לא רק מבתי המדרש, אלא מכל עמדה של כוח. לעמדה זו נלווה דרך קבע חצי פסוק מתהילים - "כל כבודה בת מלך פנימה". ההסבר הפופולרי לפסוק זה גרס כי נשים מתבקשות אחד כבוד (ולרוב ללא טיפת כבוד), להסתפק בלידה, גידול הילדים וסיוע כלכלי ומורלי לבעל שלומד תורה, ובשום אופן לא לשאוף להתקדם מבחינה דתית או חברתית.
ינטל לא מוותרת - היא מחליטה לנפץ את הטאבו הדתי, לובשת בגדי גברים (מעשה האסור גם הוא על פי ההלכה) והולכת ללמוד תורה בישיבה, הרחק מביתה, במקום בו איש איננו מכיר אותה. יחד עם ההתעלות בלימוד התורה, היא מתאהבת באביגדור, עמיתה לספסל הלימודים. אלא שהלה אמור לקבל שידוך הגון ולעזוב את הישיבה. מכיוון שינטל לא מוכנה לוותר על אהבות חייה (התורה ואביגדור), וכדי למנוע מאהובה לעזוב את הישיבה היא מוכנה להינשא לבחירת ליבו.
בגלל שסיפורו של זינגר הוא סיפור כל-כך יהודי ומרגש, לקהל הקבוע של תיאטרון חיפה והתיאטרון הקאמרי (שהפיקו את ההצגה), נוספו דתיים רבים שהנושא דיבר אליהם. מצפייה בצופים הדתיים נראה היה שהליברלים שביניהם נהנו בעליל – גם מחזמר טוב וגם קצת יהדות בכרטיס אחד (יקר כמובן, מאחר ומדובר במחזה מושקע הכולל צוות של 22 שחקנים, תזמורת ועוד שלל אנשי מקצוע שנטלו חלק בהפקה).
אלא שדתיים שאינם ליברליים עשויים לסבול מעיוורון זמני, לאחר צפייה בכמה סצנות. באחת מהן למשל בחורי הישיבה הולכים לשחות בנהר ומשה קפטן הבמאי התעקש שהרחיצה בנהר צריכה להיערך בעירום.
צדי צרפתי, מי שכנראה ביים בארץ הכי הרבה מחזות-זמר, אמר לאחרונה שהמפתח להצלחת מחזה מוזיקלי הוא קודם כל סיפור טוב. לטענתו השחקנים, השירים, הכוריאוגרפיה, התפאורה וכל היתר, הם משניים והדבר החשוב ביותר הוא שיהיה סיפור טוב. ובכן, הסיפור הבסיסי של זינגר הוא אכן מרתק, יצרי, מעורר מחשבה ודיון, אבל ההצגה הזו יכולה כמובן ליפול ולקום על השחקנית הראשית אולה שור-סלקטר.
סלקטר נושאת על כתפיה את ההצגה בצורה מעוררת הערכה. בשיר הראשון שלה בערב הפרמיירה,
אם כבר מדברים על שירים, קפטן ידע שעם כל הכבוד לכוכבת שלו, כולם ינסו להשוות אותה לינטל של ברברה סטרייסנד וזו כמובן מלחמה אבודה מראש. לכן הוא החליט שלמעט שיר אחד בלבד "papa can you hear me", כל השירים במחזר יהיו מקוריים. דן אלמגור חיבר את הפזמונים, יוסי בן נון היה אחראי על המוזיקה המקורית של המחזמר והתוצאה בהחלט נעימה לאוזן.
אשר לעיניים - יחזקאל לזרוב, השחקן שגילם את אהובה של ינטל, הוא גם הכוריאוגרף של ההצגה. לזרוב החליט כי הריקודים שמבוצעים במהלך השירים, יהיו כנראה הגרסה שלו לריקודים היהודיים שמופיעים בסרטים. אלא שגם אם רקדו כך בעיירה היהודית, לפני 100 שנים, כיום חסידים רוקדים בצורה אחרת לגמרי. לכן בחלק מההצגה התוצאה היתה נראית נעימה לעין, ובחלק מהזמן זה היה נראה כמו חיקוי של חיקוי.
עוד קצת קיטור לסיום – כדי שלא יידעו שהיא אשה, ינטל מבקשת מבחורי הישיבה לקרוא לה אנשל, כשם אחיה. אלא שכל השחקנים ביטאו את השם אנשל בסגול ולא אנשל בפתח. זו לא טעות זניחה אלא טעות גדול ומביכה כאשר ההצגה עוסקת בחיים של יהודים חרדים.
אם כבר משקיעים הון בהצגה, כ"כ קשה היה למצוא יועץ חרדי שיסביר ליוצרים איך מבטאים את השם של דמות המפתח של ההצגה (כמו גם דרך הביטוי של כמה פתגמי חז"ל השזורים בהצגה. אף אחד לא מצפה מברברה סטרייסנד שתדע לבטא בצורה מדויקת מילים בשפת הקודש, אבל בתיאטרון עברי הדבר פשוט מתבקש).
למען הסר ספק - למרות הנ"ל, מדובר בהצגה מרתקת, מרגשת ולפרקים אפילו משעשעת, שתעניין לא רק חובבי תיאטרון ומחזות-זמר, אלא גם חובבי יידישקייט.
ינטל, על פי בשביס זינגר, במאי - משה קפטן, תיאטרון חיפה והתיאטרון הקאמרי, כשעה ו-40 דקות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם