כמו צועני
צלם נשיונל ג'אוגרפיק יורם פורת תיעד במשך שש שנים את אחת מקהילות הצוענים בסלובקיה, והפיק סרט תיעודי שמציג עולם צבעוני וייחודי. לרגל הקרנת הסרט "רומלה" ביום ראשון הקרוב, הוא מתאר בטור מרגש את סיפורה של אוכלוסיה הולכת ונעלמת
בספרד ובפורטוגל ראיתי אותם בפעם הראשונה: עניים, חלקלקים ובראש ובראשונה שנואים על ידי כולם. כשניסיתי לדבר עמם הם השתמשו בכל המניפולציות האפשריות כדי להוציא ממני כסף, וכמה שהם טובים בזה.
למרות הכל, בשנת 2002, כשהצעתי ל"נשיונל ג'אוגרפיק צ'כיה" לסקר את חיי הצוענים בסלובקיה, ידעתי שאני נכנס אל גוב האריות ושהמשימה הזו הולכת להיות מסובכת ומורכבת.
בסלובקיה חיים חצי מיליון צוענים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה. בניגוד למיעוט היהודי בסלובקיה שחוסל כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השנייה, הצליח רוב המיעוט הצועני לשרוד למרות שאלפים רבים ממנו נשלחו לתאי הגזים. במחוז ספישס (Spiss) במזרח סלובקיה, לרגלי הרי הטטרה הגבוהים, מתגוררת ב-22 כפרים, ככל הנראה האוכלוסיה המרוכזת ביותר של צוענים בעולם.
אחרי כמה ניסיונות סרק למצוא קהילה צוענית שתקבל אותי, מצאתי עובד סוציאלי צ'כי שנשוי לאישה צוענייה. הוא עזר לי למצוא משפחה שהסכימה לקבל אותי לביתה לשבוע. מהר מאד נוצרה כימיה נפלאה. אז לא ידענו שזו תחילת ידידות אמיצה שנמשכת כבר שבע שנים, ושל סרט תיעודי שיסתובב בכל העולם.
רודניאני היה כפר של כורים בזמן השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה. עם נפילת הקומוניזם לא החזיקו המכרות מעמד ופשטו את הרגל. הרוב הסלובקי ששאף להוציא את הצוענים מתוך הכפר עשה עמם עסקת חליפין ונתן להם לעבור לשטחי המכרה. רק שהם שכחו לספר להם שאלו שטחי מחייה קטלנים
התוצאה היא מקרי מוות חוזרים ונשנים ממחלת הסרטן. כאמור, לא מקום סימפטי למגורי אדם. חלק גדול מהצוענים מתגורר בעוני מחפיר בבקתות עץ קטנות שאספקת החשמל והמים אליהן לא סדירה. מערכת ביוב אין וכמויות של זבל מונחות בחוץ. קשה להאמין שבאיחוד האירופי של המאה ה-21 יש עדיין אנשים שגרים בכאלה תנאים. מה אומר ומה אספר לכל המתנדבים האירופאים שבאים לכאן ומבקרים אותנו.
משפחת ברקי גרה עד לאותו רגע בבקתת עץ כזו. באותה שנה עברה המשפחה לגור בשכירות בבית דירות שנבנה על ידי הממשלה והוקצה לצוענים. הסרט עוקב אחרי הניסיונות של ראש הכפר להעביר את הצוענים מהמכרה במשך החמש השנים הבאות. אבל ריבוי האוכלוסין המוגבר בקהילה הצוענית מקשה על מציאת פתרונות. למשפחה ממוצעת יש בן שמונה ל-16 ילדים וכששואלים אותם מדוע, הם עונים: "זה מה שאלוהים רוצה". נשאלת השאלה אם אלוהים הוא גבר או אישה.
נערה מקסימה בת ארבע עשרה בשם מרגרטה, שאותה תיעדתי בסרט, מסרבת לקבל את הדין שעליה להיכנס להיריון בגיל כה צעיר ולהפסיק את הלימודים בבית הספר. יש לה חלום אחד צנוע - לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה כמלצרית או כל מקצוע אחר. זו השאיפה הבסיסית לחיים "נורמלים של כבוד עצמי", כפי שהיא מציינת. שאיפה שהרוב המכריע של נשות הקהילה לא עומדות בה.
אבל מה שמשך אותי במיוחד זו המוזיקה הצוענית הנפלאה. משפחת ברקי היא משפחה של מוזיקאים מחוננים ואבי המשפחה, יאנו, שהוא היום סב בן 82, היה כנר מפורסם שניגן בכל אירופה. גם הנכד רומאן מנסה להרכיב להקה צוענית עם חברו מריאן, אך השניים לא מצליחים להשיג כלים ומנגנים יחדיו על גיטרה אחת, טכניקה מדהימה שלא ראיתי בשום מקום אחר.
הילדים הצוענים שבשכונה מנגנים על כלי הקשה - סירים ומחבתות - כבר מגיל אפס, וכמובן שרים ומנגנים בכל הזדמנות, אפילו בהלוויות, ויש רבות כאלו ברודניאני.
"רומלה" הוא הכינוי הפואטי לבני הרומה, שכינוי הגנאי "צוענים" (באנגלית Gypsies) הודבק להם כי האירופאים חשבו שהם הגיעו ממצרים. הכינוי הזה חוזר בשירים מסורתיים רבים של הצוענים, ולמוזיקה היפיפיה שלהם יש תחיה מחודשת בימים אלו כשהיא מאומצת על ידי אומנים לבנים רבים. אבל כפי שקרה עם הבלוז השחור, הצלחת המוזיקה לא מרמזת על הצלחת האוכלוסיה, ובסלובקיה חלק גדול מן הצוענים עדיין מתמודדים עם גזענות קשה, אפלייה ועוני משווע.
הסרט "רומלה" של יורם פורת יוקרן בין התאריכים ה-15 בנובמבר ועד ב-17 בדצמבר בסינמטקים ברחבי הארץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
