סופר תקראו לדוסטויבסקי
גם אחרי שספרו הקודם, "שלך סנדרו", היה לרב מכר וזכה בפרס ספיר, מתקשה צבי ינאי לראות בעצמו סופר. אחרי הכל, הוא אינו אלא פרשן מן המניין של סיפור חייו הפתלתל, בדיוק כמו הקורא. לרגל צאת ספרו החדש מסביר ינאי מדוע לא היה מעוניין לפגוש ולחבק את אחיו הנעלם, זה שמככב גם בספר הזה
את ספרו הקודם, "שלך, סנדרו", זוכה בפרס ספיר לשנת 2008, הקדיש בין היתר לאחיו רומולו, שננטש אחרי לידתו מסיבה עלומה ועקבותיו אבדו. והנה, שלוש שנים לאחר אותה בדיקה קרובה-רחוקה, בדיוק כפי שחוקר מדען, חוזר ינאי ופותח את הפצע שממאן להגליד ומפרסם מכתבים שקיבל בעקבות הספר ההוא, בין היתר מבתו של רומולו ומאהובתו הצעירה שנטש, וכן את יומנו האישי של רומולו הבוגר, שהוזמן ב-2006 לערוך מחקר בשמורת הסרנגטי בטנזניה ולא שב ממנה. טרם היעלמותו המסתורית, הורה רומולו לשלוח את היומן לאחיו צבי ינאי, שאותו לא ראה מעולם.
"שם הספר, 'מאוחר מדי', מרמז על תוכנו", אומר ינאי. "כל אחת מהדמויות נושאת עמה את המאוחר מדי הפרטי שלה. במובן הרציונלי, 'מאוחר מדי' מתייחס לידיעה שלנו שיש דברים שנעשו או נאמרו בעבר ומאוחר מדי לתקן אותם. אצל רומולו, מאוחר מדי לשנות את עברו, לתקן את יחסיו המקולקלים עם בתו, את העוול שגרם לאהובתו הצעירה אלברטינה, ועוד כל מיני 'מאוחרים'. ויש סוג אחר של 'מאוחר מדי', שהוא לא רציונלי. אנשים עושים מעשים שגויים מתוך ידיעה שזה לא בטובתם, משום שעצם עשיית המעשה נות? נת להם סיפוק רגעי".
אתה איש מדע. ניסית לפענח את השאלה איך ייתכן שרציונל לא יכול לגבור על כאב?
"הכאב בא ממקום אחר, לא מהרציונל. באחד המקומות אני כותב שהעבר רדף אחרי רומולו, ליווה אותו כל החיים כמו סוכן חרש שהיה נוכח ולא נוכח. כמו בציור ישן: ציירים מפורסמים ציירו על בד ציור אחד ובמקום למחוק אותו ציירו עליו ציור שני ולפעמים ציור שלישי בשמן. רק על ידי מכונת רנטגן אנחנו מגלים שמתחת לציור הגלוי יש ציורים סמויים. מבחינה זו, העבר שלו הוא ציור סמוי שנמצא מתחת לציור הקיים. הציורים האלה צוירו לא על ידי הרציונל אלא על ידי אותם אירועים שעברו עליו - ילד שהוריו בחרו לנטוש".
התלבטת האם להיצמד שוב למבנה של מכתבים, כמו בספרך הקודם?
"אחד הלבטים הקריטיים ביותר שייך לתבנית. הדרך שנראתה היא לקחת את המכתבים כמו שהם ולהעלות אותם על הנייר. זו נראתה לי הצורה הכי אותנטית".
אני מניחה שהבחירה הזאת קשורה גם להצלחה של "שלך, סנדרו", שהיה בנוי בתבנית הזאת.
"לא. זה קשור לדרך הטובה ביותר לעמוד מהצד ולא להפוך את עצמך לדמות מהספר".
למה חשוב שלא תהיה דמות פעילה?
"אני לא חושב שאני חשוב או מעניין כדי לכתוב על עצמי. אני גם לא רואה בעצמי סופר. בעיניי סופר הוא מי שהכשיר את עצמו כסופר באופן פורמלי. אני רואה בעצמי כותב".
משונה לשמוע יראת כבוד למושג "פורמלי" דווקא מפיו של ינאי - העורך המיתולוגי של כתב העת "מחשבות" ומנכ"ל משרד המדע לשעבר, שמעולם לא רכש השכלה שמעבר לעשר שנות לימוד אך מוערך כהוגה דעות שהשפיע רבות על השיח המדעי והתרבותי בישראל.
ינאי (74) נולד באיטליה בשם סנדרו טוט. אביו היה זמר אופרה נוצרי פרוטסטנטי הונגרי, ואמו רקדנית יהודייה. השניים לא נישאו, והופיעו יחדיו ברחבי איטליה. סנדרו היה בן הזקונים שלהם, אחרי שלושת אחיו. עד היום לא ברור מדוע ננטש רומולו הבכור בדרום מערב איטליה אצל אומנת ששכר הזוג.
עקבותיו של רומולו, לימים מדען חוקר, אבדו. האב גורש בתחילת מלחמת העולם השנייה להונגריה, חזר למשפחתו בטרנסילבניה ומת ממחלה. האם נשארה עם
לאחר שחרור מונסליצ'ה, אחי האם, פאלי גלמבוש, שהתגורר אז בישראל, לימים שאול ינאי, ביקש מחיילים בבריגדה היהודית לברר מה עלה בגורל אחותו וילדיה. בעקבות הקשר שנוצר עלו שלושת הילדים לארץ ישראל והתמקמו בקיבוץ רמת דוד. סנדרו שינה את שמו לצבי ינאי והתגייס לצה"ל. הוא נישא בראשונה כשהיה בן 25 ונולדו לו שני ילדים. לפני תשע שנים נולדו לו תאומים מזוגתו הנוכחית, דליה הוכברג.
לצד האבהות המאוחרת, התחלת לכתוב בגיל מבוגר.
"כל הדברים קורים לי די במקריות ואני נותן למקריות לכוון במידה רבה את חיי. ההחלטה שלא ללכת במסלול האקדמי, בניגוד לרומולו, אפשרה לי חופש פעולה ולא לשקוע בתחום אחד ובנושא צר. לא התכוונתי להיות סופר או לכתוב רומנים. היה לי הצורך לכתוב את הספר הראשון בגלל צרור מכתבים שסבתא השאירה מאחוריה. זה היה יכול להצליח או להיכשל, ואפשר להגיד שהחיים האירו לי פנים".
ואמנם, "שלך, סנדרו" לא רק הפך לרב מכר עטור פרס (הספר מכר 55 אלף עותקים עד כה), אלא גם הקנה לינאי מעמד של סופר - בין היתר הוזמן בעקבותיו להשתתף ביריד הספרים בטורינו לצד א"ב יהושע, עמוס עוז ומאיר שלו. "הודעתי להם מראש שאני לא רואה בעצמי אחד מהליגה הזאת של הסופרים. במלוא הרצינות, זה מביך אותי".
לא נוח לך עם התואר "סופר"?
"זה קצת מוזר. הרי כתבתי בעבר ספרים בנושאים מדעיים. כדי לנסות לתת תשובות לחידות מדעיות נדרשת מידה רבה של יצירתיות ויכולת כתיבה, ואף אחד לא העלה בדעתו לקרוא לי 'סופר'. והנה פתאום כתבתי ספר אחד שיש מי שרואים בו רומן ונעשיתי סופר. סופרים בעיניי הם אנשים כמו קפקא ודוסטויבסקי. אני בוודאי לא מגיע לרמתם או למעלתם".
ובכל זאת, עד כמה הזכייה בפרס ספיר השפיעה עליך?
"פרס ספיר הוא במובן מסוים הכרה רשמית שהדברים שכתבת הם בעלי ערך. עובדה שהוא לא שינה את תחושתי הפנימית ככותב. הפרס הוא לא המניע לכתיבת ספר נוסף, לבחירת מסלול חיים או לייעוד חדש".
אתה קורא הרבה ספרות ישראלית?
"התחלתי לקרוא בצורה רצינית יותר רק בשנים האחרונות, כשקצת הסטתי את עצמי ממדע. א"ב יהושע, מאיר שלו ועמוס עוז כמובן. לא חסרים סופרים. אני לא מתיימר לומר שקראתי את כולם, אבל את חלקם קראתי ובהחלט נהניתי. אין בי שום קנאת סופרים בנקודה הזאת. להפך. כשמישהו כותב ספר טוב אני מוכן לבוא ולמחוא לו כפיים".
ביומנו מנסה רומולו לפענח את דמותו של האח שמעולם לא פגש: "אם לגזור פרופיל כללי ממה שכתב על עצמו, הייתי משייך אותו לטיפוסים המעדיפים לצלוח את החיים בגפם... אם היטבתי להבין את מה שלא כתב, הוא חושש מבדידות, חרף נטייתו לראות את עצמו פרש בודד. אולי הוא באמת פרש בודד, אבל כזה שנזקק להמולה של אנשים סביבו כדי לוודא שבדידותו היא מרצון ולא מדחייה".
כל ניסיון לחלץ מינאי תשובה בהירה בנוגע לאותנטיות של החומרים, מעלה חרס. "כמו כל הדברים האחרים, מבחינתי זה לחלוטין אותנטי. רומולו הוא בהחלט לא יצור דמיוני שבדיתי מלבי. לא ביקרתי מימיי בשמורת הסרנגטי בטנזניה, שבה מתרחש חלק גדול מהסיפור, כך שאני לא יכול לומר שמתוך ניסיון שלי בניתי סיפור. מעבר לזה זו שאלה מעניינת".
קצת מעורפל.
"אם הייתי רוצה לכתוב על עצמי, הייתי כותב אוטוביוגרפיה. מכיוון שאין בידי יותר מידע מאשר יש בספר, אני שותף לקריאתו כמו כל קורא אחר. אין לי שום מעמד עדיף לגבי הספר הזה על פני קוראים אחרים. אני רק פרשן וברור לי שיש פה דברים שלא מפורשים לגמרי. נטלתי לעצמי חירות במידה מוגבלת. קודם כול ניסיתי לרדת לסוד לבם של הגיבורים. למעשה, הדברים היו כתובים שם. היה צריך אולי לפתח אותם במקומות מסוימים, קצת להרחיב, אך לא לשנותם ביסודם. אני לא נוכח בספר הזה, אלא רק כמען לכתובת של המכתבים והיומן".
"תחושה משונה חלפה בי כאשר התיישב במרחק שלושה שולחנות ממני", כותב רומולו ביומנו. "לרגע השתעשעתי ברעיון לקום ולהציג את עצמי לפניו, אבל זה היה רק עוד אחד מאותם תסריטים דמיוניים. לא רציתי לקחת חלק בטלנובלה ירודה... עיתוני הערב ימשיכו לצאת כסדרם גם ללא תמונה נרגשת של שני אחים הנפגשים לראשונה אחרי 70 שנה. אני בטוח שגם הוא היה מסכים איתי שאת מעט השנים שנותרו לנו נוכל לסיים בלי תוספי סכרין".
חלפה בך פעם המחשבה שאולי חיבוק היה דווקא מחולל פה משהו טוב?
"עכשיו אני לא במצב של חיבוק איתו. פגישה כזו היא חסרת תכלית, ריקה מתוכן בשביל שניהם. יש בה פוטנציאל גדול מאוד של אכזבה. היא עשויה לקרות רק בשלהי חייהם, מאוחר מדי ליצירת ברית אחים. לבוא ולהתחבק ואחרי שעה להרגיש שהריגוש מיצה את עצמו. מה אתה עושה עם זה הלאה?".
אתה אומר "שניהם" ו"חייהם", ולא "שנינו" ו"חיינו".
"אני מתכוון לשני האחים האלה, שאני במקרה אחד מהם. הפצעים הם לא שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
