תשכחו את פריז: ביקורת
"חמש שעות מפריז" כה מרוכז בשתי הדמויות הראשיות, עד שהוא מזניח את יתר המרכיבים האנושיים של הסרט וגם גולש לסטריאוטיפיות
חמש שעות מפריז
לא מרבים עוד לעשות סרטים כמו "חמש שעות מפריז". בוודאי שלא במחוזות הקולנוע הישראליים, שמעדיפים להבליט עוד לבטים מוסריים בגבול הצפוני או עוד התנגשות לאומית במחוזות הכבושים, על פני סיפור אהבה כפשוטו. לא מרבים לעשות פה סרטי אהבה ישירים, ובטח לא כאלה שמרשים לעצמם להצדיע בסצנת הסיום שלהם לקלישאה המלודרמטית של כל הזמנים-סיומו של "קזבלנקה", כאשר אישה, בעל, מאהב ומטוס ממריא, מעורבים בסיפור.
ואגב מטוסים. ב"חמש שעות מפריז" הם בבחינת המפתח לפענוח דמותו של דרור קרן. הוא פוחד להמריא, נהג מונית בת ימי זה, ולכן הוא מצוי בטיפול פסיכולוגי אצל מיכאל ורשביאק האמפתי, שעושה כל מאמץ להושיב את הפציינט שלו בתוך מטוס. הפחד של קרן מפני מטוסים והמראות איננו רק ממשי, הוא גם מטאפורי. שהרי הגרוש הזה מפחד להמריא בכל המובנים, ולמעשה נותר מרותק לסינורה של אשתו לשעבר (דורית לב ארי), הנשואה כבר מזמן לאחר (יורם טולדנו) אך ממשיכה לנהל את חייו.
הכול עומד כך בקיפאונו, עד אותו יום שהוא פוגש בירלובה הנאווה, המשמשת כמורה למוזיקה של בנו המתבגר. ירלובה ייעדה עצמה לקריירה של פסנתרנית קונצרטים. אך נישואים מוקדמים לוולדימיר פרידמן, רופא שאינו מאושר בחייו, דחקו אותה לנישה הפחות זוהרת של מורה בבית ספר תיכון. בלי ילדים משלה, עם בעל החורש כעת את קנדה הרחוקה במטרה להשיג ויזת עבודה שתשלוף אותו סופית מארצם של הציונים, המורה למוזיקה מתנהלת בניוטרל. הכול סתמי, לחוץ, חסר כיוון. עד אותו רגע, כמובן, שבו היא פוגשת בנהג המונית הפוחד להמריא.
סיפור האהבה המהוסס שמתפתח בין שני הפרטים האנושיים המנוגדים הללו הוא פחות סיפור ויותר בבחינת ניסוי מעבדה מבוקר, לעתים מנוכר, שעליו מפקח לאון פרודובסקי, בסרטו הארוך הראשון כבמאי, שזיכה אותו לפני זמן קצר בניצחון בתחרות הסרטים שנערכה בפסטיבל חיפה. פרודובסקי, שאף שותף בהכנת התסריט (בצוותא עם ארז קו-אל), איננו מתעקש להכתים את סרטו בעודפים של ישראליאנה שתצמית אותו אל המקומי והמזוהה מדי. מבחינתו הגעגוע עקרוני יותר מהמציאות, והכמיהה אל השלג בפריז חשובה יותר מפקקי התנועה בגוש דן.
חמש שעות מפריז צילום: יח''צ מתוך הסרט
כך קורה ששירי האהבה המלנכוליים של אדאמו, ג'ו דאסן ואלן בארייר ממלאים את אופקי הסרט עד להתפקע, עד לאותו הרגע מכונן שבו דווקא "בדומייה", שיר רוסי-עם-תרגום-לעברית, משכיל לגשר בין המורה לנהג, ולהוליך אותם יחדיו אל מעבר לכל המפריד ביניהם. מובן שאין רע בסרט המתעקש במודע להכחיש את הסביבה שבתוכה פועלים גיבוריו המאוהבים, ומותיר עצמו ברזון עלילתי מכוון. מצד שני, חבל ש"חמש שעות מפריז" כה מרוכז בשתי הדמויות הראשיות, ושוכח כמעט לגמרי את יתר המרכיבים האנושיים של הסרט.
לפני מספר שנים משך אליו פרודובסקי, אז סטודנט לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, תשומת לב מרובה, כשסרט הגמר המרשים שלו, "לילה אפל", ערך סבב ניצחונות בפסטיבלים בינלאומיים. הסרט ההוא תיאר סיטואציה לוחצת שבה שלושה חיילי צה"ל פולשים אל בית פלסטיני ומפירים שלוותם של בני זוג רדומים.
הדרמה בסרט ההוא מושגת באמצעות עימות חד בין אחד החיילים, שנולד ברוסיה והתגלגל לישראל, לבין האישה המאוימת על ידי הרובה השלוף שלו, שאינה אלא ילידת רוסיה, שנישאה לסטודנט פלסטיני ועקרה עמו אל פיסת האדמה המסוכסכת במזרח התיכון. הדיאלוג הטעון בין שני הצעירים ילידי רוסיה, שנדרשים לייצג את הסכסוך הישראלי?פלסטיני, הוכיח עד כמה מורכבת יכולה להיות סוגיה פוליטית אזורית.
חמש שעות מפריז. מלודרמה שלא עושים יותר
צילום: יח''צ מתוך הסרט
הפלסטינית-רוסיה ב"לילה אפל" גולמה על ידי ירולובה, שעדיין לא הייתה מוכרת לקהל השומע עברית בלבד, בשל העובדה שהסתפקה בהופעות בתיאטרון היידיש התל אביבי. כיום, כשהיא מככבת בהצגותיו של התיאטרון הקאמרי ומעוטרת בפרסי הצטיינות מקומיים, כבר לא קשה לזהות את איכות הכוכבת שטבועה בה. בשבועות האחרונים, למרבה הצער, טיפס שמה של ירלובה אל כותרות החדשות, משום שהיא נפצעה קשה בתאונת דרכים שפקדה את שחקני הקאמרי עם שובם מהצגה בגליל.
לצדה של ירלובה, גם דרור קרן אמור
למשוך על כתפיו את העלילה. קרן, מקצוען רהוט, סובל כאן דווקא ממקצועניותו, מהמובן מאליו שלתוכו הוא שובץ. הופעתו כנהג מונית מהוסס ופאסיבי, החרד מפני חשיפתה של הנחיתות התרבותית והפסיכולוגית שבתוכה הוא מבוסס, מוכרת כבר מגיחות טלוויזיוניות וקולנועיות קודמות שלו. בהיעדר אלמנט ההפתעה, תפקידו הנוכחי של קרן טוחן מחדש דמויות קודמות ודומות שלו. מה עוד שהתסריט מתעקש להצמיד לדמותו הנוכחית אפיונים סטראוטיפיים מדי, שהפכו כבר את בת ים מתיאור מקום לתיאור מצב.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
