ובלבם חומה: 30 שנה ל"החומה" של פינק פלויד
לכבוד חגיגות שלושים השנים לאלבום השאפתני של הפינק פלויד, סוקר בועז כהן בתוכנית רדיו מיוחדת שתשודר הערב ב-88 FM את הדרך ליצירת המופת הגדולה של רוג'ר ווטרס - "החומה": התסביכים מהילדות, הפחד מפאשיזם, הסיוטים החוזרים ונשנים והרעיונות הפילוסופיים פורצי הדרך, שרלוונטיים גם שלושה עשורים אחרי
הייתי בן 15 וקצת כש"החומה" יצא לחנויות. ב-30 בנובמבר 1979. זו הייתה שנה חשובה במיוחד מבחינה מוזיקלית. שנה שבה יצא האלבום האחרון של לד זפלין, "Rust Never Sleeps" של ניל יאנג, "לונדון קולינג" של הקלאש והראשון של פוליס. וגם בתוך מבול התקליטים המעולים של אותה שנה, "החומה" בלט. קניתי אותו מיד והתמכרתי תוך יומיים. ההפתעה היתה כשגיליתי ששירים מתוכו בוקעים מתוך מכוניות פתוחות שדהרו לאורך הטיילת. זה האלבום שהפך את פינק פלויד ללהקה של כולם, לא רק של אניני הטעם ומביני העניין שטיפחו את האהבה ללהקה בעשר השנים הראשונות לקיומה.
האלבום יצא לחנויות על קו התפר שבין שנות השבעים ושנות השמונים. התקופה, אנגליה שאחרי עליית מרגרט תאצ'ר לשלטון. מיתון כלכלי, אבטלה חריפה, פאנק זועם במועדונים ותסיסה חברתית בפרברים. באופן סמלי, עשר שנים לאחר מכן נפלה חומה אחרת, חומת ברלין. התקליט "החומה" יצא ב-30 בנובמבר 1979. חומת ברלין הופלה בליל ה-9 בנובמבר 1989. החומה שסימלה אכזריות, הסתגרות, בידול וטוטליטריות של המחשבה נפלה לאחר 28 שנות פיצול של העיר ושל המדינה. יש פילוסופים ואנשי מדע המדינה שטוענים שחומה אחרת, לא פחות גרועה, הוקמה בשנים האחרונות, חומה המבדילה בין עשירים מעטים הקרובים אצל השלטון לבין עניים רבים שמורחקים ממנו.
עלילת "החומה" מספרת על אמן רוק פופולרי שעולמו חרב עליו. הוא איבד את היכולת לתקשר עם הסביבה בגלל מנות יתר של סמים, תסביכים פסיכולוגיים וריקבון תעשיית המוזיקה כולה. חומה נוצרה בינו ובין והקהל, בינו ובין אשתו, בינו ובין אימו, בינו ובין עצמו. סיוטים רודפים אותו ללא הרף: ילדות ללא אבא (נהרג במלחמת העולם השנייה), האם החונקת והמגוננת, מערכת חינוך תעשייתית ומרירה, זהות מינית מבולבלת וקרועה, פחד עמוק מפני נשיות ומפני סקס, ריקבון מוסרי מוחלט (תולעים), פחד מפני נאציזציה של פולחן הרוק. הוא מרגיש שהדמויות מן העבר שופטות אותו ושוברות את החומה. הסוף נותר פתוח, עם תקווה לשינוי בדור
הרעיון ליצירה נולד אצל ווטרס ב-6 ביולי 1977, בהופעה האחרונה בסיבוב ההופעות של פינק פלויד, "Animals", הופעה שהתקיימה באצטדיון האולימפי של מונטריאול, קנדה. הקהל הגדול בא לדפוק את הראש ולהתפרע, ולא כל-כך להקשיב לטקסטים ולרעיונות הפילוסופיים שלו. בסוף המופע, כשווטרס ראה חבורת צעירים שתויה ועולצת ממש מולו, הוא רכן קדימה וירק בפרצופו של אחד הבחורים. כשירד מהבמה הבין שהוא מוכרח חופשה. "התחושה שלי הייתה שאיבדתי משהו חשוב בקשר שביני לבין הקהל שלי, הכל הפך גדול ומוטרף מדי". הביטלס הבינו זאת 12 שנים קודם לכן, כשהחליטו לפרוש לחלוטין מהופעות בשנת 1965, מאחר ולא הצליחו להתמודד עם הביטלמניה. "מרוב צרחות של בחורות היסטריות לא שמעתי את עצמי", אמר אז לנון.
ווטרס לקח חופש של שנתיים וחצי מהבמה. שני חבריו ל"פינק פלויד", גילמור ו-רייט, פנו להקליט אלבומי סולו (שיצאו במקביל בשנת 1978), בשעה שהוא כתב, ליטש והבהיק את יצירת המופת הגדולה של חייו: "החומה". יצירה אוטוביוגרפית, שעיקרה אובדן התקשורת בין מוזיקאי ובין הקהל, הפיכתו של אליל המונים לבובה ביד מנהליו ומפיקיו, סוכניו ואמרגניו, השקיעה והבריחה אל סמי הזיה אלכוהול וזכרונות ילדות המשמשים בערבוביה כדי להימלט מהמציאות.
כל החומרים הללו נלקחו מהחיים עצמם - ולמעשה הסצינה היחידה שאינה ריאליסטית כלל, אלא מתרחשת במישור הסימבולי וההזייתי, בתוך נפשו של ווטרס, היא סצינת המשפט. אחרי שלאורך כל היצירה מעמיד הגיבור את כל המערכות החברתיות - המשפחה, בית הספר, הצבא - למשפט חריף ונוקב, הוא מגיע למצב שבו נסגרת עליו החומה וכל דמויות העבר הפרטי שלו ניצבות כנגדו ושופטות אותו. בסופו של דבר הן גם שוברות את החומה. אין קתרזיס מובהק, אין פסק-דין ואין גזר דין, הסוף נותר פתוח, עם תקווה לשינוי בדור הבא.
"רוקנרול מונע מתאוות-בצע במסווה של בידור, בדיוק כמו שמלחמה הפכה להיות תאוות בצע במסווה של פוליטיקה", אמר רוג'ר ווטרס בריאיון לטימות'י ווייט בשנת 1979. ואכן, ההקבלה בין מלחמה ובין רוקנ'רול חוזרת על עצמה לאורך כל היצירה. בעברית נהוג לומר ש"כאשר התותחים יורים - המוזות שותקות", אבל אצל ווטרס התותחים והמוזות הם בסך הכל חיילים בשירות הכסף הגדול. הוא גורר אל המשפט שלו את אדוני המלחמה וקברניטי תעשיית הבידור.
לפי ווטרס, פולחן הרוק ההמוני הפך לאירוע כוחני המבוסס על שטיפת מוח, שליטה, פאשיזם וחמדנות כלכלית. הפחד מפני "רוק נירנברג", לדבריו, הניע אותו למחות כנגד הריקבון והשחיתות של תעשיית המוזיקה המערבית. ההקבלה בין מופעי הרוק הגדולים באצטדיונים ובין הנטייה האירופאית לפאשיזם קיבלה השראה מעלייתה של מפלגת "החזית הלאומית" ותנועות ניאו-נאציות באנגליה של סוף שנות השבעים. בסרט מופיעים גלוחי-ראש "אמיתיים" שגוייסו לסרט מתוך קבוצה המכונה "Tilbury Skins" מדרום-מזרח לונדון. בסמלי ה"פטישים" נעשה שימוש אמיתי במפלגת "החזית הלאומית" והסצנה בה גלוחי-ראש מכים נער שחור מציגים באופן חריף את הממד הגזעני של התנועה.
עם יציאת התקליט הכפול לחנויות, החלה פינק פלויד לעבוד על סדרת מופעים גרנדיוזיים שהחלו בקיץ 1980 בלונדון. צייר הקריקטורות הבריטי ג'ראלד סקארף (שצייר את עטיפת התקליט, כולל כל הדמויות שבפנים) נשכר למשימת עיצוב הממד החזותי של מופעי "החומה" וגם של הסרט שהופק בעקבותיהם.
הבמאי הבריטי אלן פארקר ("אקספרס של חצות") ניגש לבימוי הפרויקט, והשלישייה ווטרס-פארקר-סקארף גיבשה את הסרט במהלך החודשים מארס-אפריל 1981. סקארף הפעיל צוות של 50 אנימטורים שעבד שלוש שנים על 14 אלף ציורים, שהסתכמו ב-20 דקות של אנימציה קולנועית. כמו בתקליט "החומה", גם בסרט, סצינת "המשפט" היא הדרמטית, הסוערת, הטעונה והווירטואוזית ביותר.
הפה הקרוע, הצורח, שמופיע על עטיפת האלבום וגם בסרט עצמו, הוא דימוי רב-עוצמה היום. צופי טלוויזיה פאסיביים, שבויי-אינטרנט אובססיביים, ניכור, קניין רוחני שהופך לנחלת הכלל. כל אלה היו ונשארו חומרים קשים לעיכול ולטיפול.
"החומה" מכילה לא מעט רעיונות מהפכניים על הצדדים המושחתים והשפלים של תעשיית המוזיקה העולמית, כנגד תרבות השפע והבזבוז של המערב, על הקשר שבין פופולריות לבין ניצולה לרעה בידי מנהלים ציניים ותאבי ממון, כנגד האלימות המשטרתית, טיפשותה ואטימותה של מערכת החינוך, הטיפול הגרוע של המדינות השונות בסוגיית הסמים הקלים והקשים, ובאופן כללי יותר מעמיד ווטרס למשפט את אדישותה של החברה המודרנית למצוקותיו של הפרט וכניעתה המוחלטת לנוצץ, הריקני, ההמוני והכוחני - בין אם הוא מתגלם בקונצרט רוק, בין אם הוא מתממש במשחק כדורגל ובין אם הוא מתורגם לעימות המזעזע והאלים ביותר שיצר האדם: מלחמות.
מעניין, שכבר חמש שנים לפני "החומה", ביולי 1974 קרא הבמאי והמשורר האיטלקי פייר פאולו פאזוליני "להעמיד לדין את ראשי הטלוויזיה באיטליה באשמת רצח עם תרבותי". הדברים שאמר אז גאון הקולנוע מהדהדים ב"החומה" והם נשמעים גם היום כאמירה עדכנית. ווטרס יכתוב ב-1979 על הטלוויזיה כחלק ממערכת תקשורתית שלמה שטורחת לנוון את רגשותיהם ומחשבותיהם של האנשים, ללא שום זיקה להסטוריה, ללא מחשבה על תוצאות המעשים שלהם לגבי הדור הבא, בלי שום רצון להביא משהו בעל ערך ומשמעות, אלא רק כזה שיבדר את ההמונים ויכניס כסף למיעוט השולט.
פאזוליני חזה את הג'נוסייד התרבותי העתידי כבר בתחילת שנות השבעים. הוא שנא את הבורגנות, את הקפיטליזם המנוון, את השמאל המרוצה מעצמו, את בעלי ההון הציניים שהציבו את עצמם כספקי-בידור להמונים ודחקו את רגלי האמנים האמיתיים מהזירה. האם זה לא מזכיר לכם משהו? האם זה לא דומה בצורה מפחידה למה שמתרחש בישראל כיום?
פסק הדין ב"המשפט" של ווטרס הוא ניפוץ החומה שבינו לבין העולם. גזר הדין מבוצע מיד (באלבום וגם בסרט) והוא נחשף, קטן ומבועת מול העולם הענק, ללא הגנה. הרגישים והחלשים אינם ראויים לזכות בהגנת בית המשפט. החזקים והקהים ינצחו בבית המשפט של החיים. התקליט "החומה" מסתיים בחיים ללא חומה. האם זה טוב? האם זה רע? ווטרס משאיר את המסקנה לנו.
בועז כהן, עורך ומגיש ספיישל "החומה" ברדיו 88FM הערב (ה') בין השעות 23:00 ל-1 אחר חצות.
נא להמתין לטעינת התגובות
