גלגול הנשמות של יוסי שריד
אווירת חרדה אופפת את הגיליון החדש של כתב העת לשירה "שבו". העורך הראשי חושש מכניסת האינטרנט לעולם השירה, ויוסי שריד תורם את האיברים הרקובים שלו לטובת המדע ומוכר גם את נשמתו
אומלל מי שיקבל את האיברים הרקובים שלי צילום ארכיון: עודד קרני
בְּהִזְדַּמְּנוּת זֹאת אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹדוֹת מִקֶּרֶב לֵב –
תּוֹדָה לַמַּדָּע, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה,
שֶׁעֲדַיִן מְגַלֶּה עִנְיָן בְּגוּפִי
שֶׁאַתְּ, לְדֻגְמָה, כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ מִתְעַנְיֶנֶת בּוֹ.
מִלֵּאתִי, כַּמְקֻבָּל, אֶת הַטֹּפֶס הָרִשְׁמִי
וְהוֹסַפְתִּי אֶת חֲתִימָתִי
שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת בְּתֹקֶף עַד יוֹם מוֹתִי
וּלְאַחֲרָיו.
אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי שָׁם
אֶת קְהִלַּת הַמַּדָּע
מַה בְּדִיּוּק הֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת
עִם הַלֵּב הַבָּלֶה שֶׁלִּי
עִם הָרֵאוֹת הַנּוֹחֲרוֹת וְהַמְחַרְחֲרוֹת שֶׁלִּי
עִם הַקַּרְנִיּוֹת הָעֲכוּרוֹת שֶׁלִּי,
אֻמְלָל מִי שֶׁיְּקַבֵּל אֶת הָאֵיבָרִים הָרְקוּבִים שֶׁלִּי.
אֲבָל אִם אַתֶּם דַּוְקָא רוֹצִים אָז קְחוּ,
אֲנִי הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם מֵרֹאשׁ.
לוּ הֱיִיתֶם מִתְיַעֲצִים אִתִּי קֹדֶם
הָיִיתִי מַמְלִיץ לָכֶם עַל נִשְׁמָתִי
שֶׁנִּרְאֵית כָּרֶגַע בְּמַצָּב קְצָת יוֹתֵר טוֹב
וְאוּלַי עוֹד נִתָּן לְגַלְגֵּל אוֹתָהּ,
וּבִכְלָל, זֶה דֵּי מְשֻׁנֶּה שֶׁדַּוְקָא בְּאֶרֶץ
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גְּוִיּוֹת צְעִירוֹת לָרֹב
הֲכִי יָפוֹת בָּעוֹלָם
נִטְפָּלִים לְאִישׁ שֶׁכְּמוֹתִי
וּבוֹנִים כָּאן אֶת הַמַּדָּע עַל מוֹתִי.
אֲבָל, אִם לְמֵחוֹשִׁים שֶׁל קְשִׁישִׁים
יֵשׁ לְדַעַתְכֶם כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה שִׁמּוּשִׁים
אָז שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם לַבְּרִיאוּת,
רַק שֶׁלֹּא תַּגִּידוּ שֶׁלֹּא נָתַתִּי
גַּם לְאַחַר שֶׁמַּתִּי.
השיר פורסם לראשונה בגיליון החדש של כתב העת לשירה שבו.
זריקת הרגעה וירטואלית
הגיליון החדש נפתח בדבריו של העורך עֻזי אגסי, שמעלים התלבטות מהוססת בנוגע לעלייתה המרשימה של האינטרנט. "האם השירה צריכה לחשוש מאוריינות דיגיטלית?", שואל אגסי, כשהוא מבחין בין שירה "שאתה פוגש על הנייר" לבין זו "שמתפרסמת באינטרנט באמצעים של מולטי-מדיה - בסוגי מצגות שונים, עם תמונות נוף צבעוניות, מקסימות ומוזיקה שמלווה את שורות השירה".
אגסי מוצא הקבלה בין החלוקה הזו לבין הדיכוטומיה האמנותית המסורתית שהנגידה בין קו לצבע, ולמעשה שימשה מקבילה אמנותית להבחנה הפילוסופית העתיקה שבין חושניות ואינלקט. "האם השירה הטובה היא יצירה קווית... ואילו זו שמתפרסמת באינטרנט היא היצירה בצבע? היצירה הנחותה?", הוא תוהה.
מענה חלקי לבעיה שהציג הוא מוצא בגישתו של הפילוסוף האמריקני הפועל בניו זילנד דניס דאטון,
המחפש, בדומה לפילוסוף הישראלי בן-עמי שרפשטיין, אחר עדויות לקיומה של אסתטיקה אוניברסלית. דאטון טוען כי הדחף לאמנות טבוע בגנטיקה האנושית, ושקיים קשר בין בין המוצא האבולוציוני של האנושות לבין השאיפה שלה ליופי.
אגסי מאתר בטיעון הזה מקור של נחמה, אבל הוא לא נרגע. "מי יגן על אלה שאצלם הגן האחראי על 'אינסטינקט האמנות' אינו פעיל?...", הוא מסיים, מבלי להשמיט את שלוש הנקודות שאחרי סימן השאלה.
הרבה יותר מהחיפוש אחר פיתרון שיניח את דעתו, או אחר הגדרה נאותה של הבעיה, זו החרדה שניכרת בדבריו של אגסי. זו אותה החרדה שבגרסאות מעודנות יותר מיתרגמת להודאה בחולשה ("לא יודע לגלוש"), או להתבצרות אליטיסטית ("לא קורא טוקבקים"). אלא שהפעם היא מוגשת לנו בבלבול, בורות ובעיקר כנות ראויים להערכה.
מדור nrg ספרות שולח קריאה לאגסי: הירגע (ובעצם, תרגיע). זה נכון, בדרך כלל אנחנו רגילים לקלקל את השירים שאנחנו מציגים, ללכלך להם את ההברות, להוריד אותם לאשפתות. אבל הפעם, לכבודך, החלטנו להסיר את תמונות הנוף, המצגות ורעשי הרקע. אז כנס, כנס. לא תצטער.
נא להמתין לטעינת התגובות
