ממשלה? שכונה!
נינו (חנניה) הרמן היה צלם ממשלתי שהתרוצץ עם שמעון פרס בקוקטיילים, קפץ במסוק של בגין לקהיר והתארח בביתו הפרטי של ג'ורג' בוש האב. ואז הגיעה שרשרת אירועים קשים ששיאה במות בנו בתאונת דרכים. הרמן, שהחליט להתחיל להתבונן פנימה, הפך לצלם רחוב שמתעד "רגעי קסם אנושיים" בפלורנטין ומציג אותם בגלידרייה. הכי רחוק מלשכת רה"מ, הכי מתוק ואמיתי
"עם הנחיתה במצרים אמרו לנו שקודם כל ניסע לביקור תנחומים בבית האלמנה ושאלתי את עצמי מה אוכל לעשות שם", הוא משחזר. "הגענו לבית המשפחה, נכנסנו לחצר סגורה ומשם הובילו אותנו פנימה לחדר חשוך ומוגף בו שהתה האלמנה, ג'יהאן סאדאת, בפנים מיוסרות, כשהיא לבושה שחורים. בגין מיד התיישב לידה וניחם אותה ללא מגע פיזי, אך עם קרבה נפשית גדולה מאוד".
הרמן לא היה בטוח כיצד עליו לנהוג במעמד הרגיש, ולכן שאל את המזכיר הצבאי שהשיב כי מדובר בהחלטה שלו כצלם. "התחלתי לצלם וכל פלאש האיר את החדר החשוך", נזכר הרמן. "התמונה של בגין וג'יהאן סאדאת מציגה אנושיות של מנהיג, שלרוב אמנם משמש כדמות חשופה אבל יש לה רגעים רבים שלא חשופים לציבור, ולמרות כל האחריות הרובצת על כתפיו מגלה חמלה".
לא העובדה שהתמונה האינטימית פורסמה באינספור עיתונים בארץ ובעולם היא שהפכה את הרגע למכונן עבורו, אלא דווקא היחשפותו לפן האחר - העדין והכואב - שהפגין בגין. החתירה של הרמן לזיקוק היסוד האנושי במושאי הצילום שלו, הפכה מאותו רגע לדרך חיים.
כבר בראשית דרכו המקצועית, בסוף שנות השישים, העדיף הרמן את הרגעים הקטנים והאנושיים. כשצלמים ותיקים ממנו הציפו את מערכות העיתונים בתמונות של גולדה מאיר ומשה דיין, בחר הוא להתמקד בחקלאים ערבים בגליל שתולים עלי טבק לייבוש. "עברתי עם התמונות ממערכת עיתון אחת לאחרת עד שהיו קונים אותן ממני", הוא נזכר, "בסוף, אחרי שנה כזו, השגתי תעודת עיתונאי מיוחלת".
זה לא היה עניין של מה בכך עבור הרמן הצעיר, שסובל כל חייו משיתוק ילדים שמגביל את תנועתו. עוד בשלב מוקדם הוא הבין שלא יתגייס לצבא כמו כולם, וראה את העיסוק בצילום ככרטיס כניסה למחוזות המרתקים שאליהם שאף להגיע.
באמצע שנות השבעים התקבל לעבודה ב"מעריב" כצלם חדשות ומגזין. לאחר שנדחתה בקשתו להעלאת שכר עזב את העיתון והקים, יחד עם הצלם אלי הרשקוביץ', את סוכנות הצילום "זום 77". "היה לנו מזל ועם כל יוזמות השלום של התקופה פנה אלינו דוד רובינגר (זוכה פרס ישראל לתקשורת שצילם את התמונה האייקונית "הצנחנים הבוכים" במלחמת ששת הימים, ע"י) והציע שנעבוד עבור 'טיים', שם הוא משמש חבר מערכת".
העדשה של הרמן לא נותרה אדישה. "הצילומים אולי לא היו מעניינים כל כך אבל הייתה תחושה של היסטוריה באוויר", הוא נזכר. "בתקופה ההיא המנהיגים נתפסו ככאלה שמשנים את ההיסטוריה במובן העמוק ביותר, ורק עם הזמן הבנתי שהשינויים הגדולים לא יבואו משם".
באותם ימים למד הרמן לחפות על מגבלתו הפיזית, בעזרת שכלול יכולת ההתבוננות בסיטואציה וזיהוי מוקדם של הפעולה שעומדת להתרחש. כך, למשל, לכד את הרגע שהפך לאחת מתמונותיו המפורסמות - הנשיקה בין יצחק רבין לרעייתו לאה, לאחר שובו של ראש הממשלה מביקור בארצות הברית. "בתמונה הזו חיים ביחד חיבור וניכור", מתגאה הרמן, "שנוצרו בגלל הפער בין הנשיקה הסוערת לידיו השמוטות לצדדים של ראש הממשלה".
באפריל 1979 התקבל לעבודה בלשכת העיתונות הממשלתית, וכבר ביומו הראשון נשלח למצרים כדי לתעד את ביקורו ההיסטורי של בגין בקהיר ("אתה מרגיש את משק כנפי ההיסטוריה, נמצא
אלא שלמרות נסיקת הקריירה והקרבה הנוחה למעגלי השלטון, החליט הרמן לצאת בתחילת שנות השמונים לשנת חופש כדי לקחת חלק בהרפתקה חלוצית נועזת. יחד עם קבוצת חברים, בלב נוף עוצר נשי? מה, הוא הקים את היישוב הקהילתי נטף בהרי יהודה, שבו הוא מתגורר עם רעייתו תחיה עד היום.
ההתחלה הייתה קשה. עוד לפני העלייה לקרקע, ולאחר מערכה משפטית ממושכת סביב מעמד הערבים שישבו על שטח 300 הדונמים שעליהם עתיד להיבנות היישוב, הגיעה המתקפה התקשורתית. "פורעי חוק שמעוניינים להתעשר", זעקו הכותרות, אולם מתיישבי נטף הצליחו להתגבר על המהמורות ולהגשים את חזונם. בתום שנה של עבודה מאומצת חזר הרמן לעולם הצילום הממשלתי, כשחייו חצויים בין דרכי העפר הבתוליות של היישוב החדש ובין האווירה המעונבת במסדרונות השלטון בירושלים.
שנים רבות העביר הרמן, 58, בקרב שועי הארץ. הוא הנציח את בגין ("איש מאוד תאטרלי, אהב את המצלמה והיה מרתק בסגנונו ובגינונים שלו"), ותיעד את יצחק שמיר ("התנהג יותר כראש מוסד חשאי מאשר כראש ממשלה"), אך הרומן המקצועי האמיתי שלו פרח דווקא עם שמעון פרס באמצע שנות השמונים, תקופה שהרמן מגדיר כ"תור הזהב שלי".
איך התרשמת אז מפרס?
"הוא היה אינטלקטואל ואיש העולם הגדול שהתעניין בתרבות ובהיסטוריה. בנסיעות לחו"ל הוא תמיד היה מתעקש ללכת לחנויות ספרים".
איזה פריים מהתקופה הזו זכור לך במיוחד?
"אני זוכר תרגיל צבאי שפרס נכח בו כראש ממשלה. הבחנתי בו צועד לעבר אחד המסוקים ומתחבק עם הטייס. אמרו לי שזה הבן שלו, חמי, והופתעתי מאוד. לא ידעתי אז שיש לו בן טייס מאחר שפרס לא ניצל זאת בשום צורה למרות הדה-לגיטימציה שניסו לעשות לו. צילמתי אותם ביחד, ברגע הקטן הזה, ושמחתי על האפשרות להציג את הצד האנושי של פרס, כי לעתים מתקיים אצלו פער בין האדם החם שהוא לבין הדמות הקרה שיוצאת החוצה".
בין השניים התפתח קשר אישי מיוחד והרמן המשיך ללוות את פרס גם כשר אוצר וחוץ, לאחר הפסד מפלגת העבודה בבחירות 1988. כמה שנים אחר כך חזר ל"מעריב", הפעם כעורך צילומים בדסק החדשות, אל מציאות הפיגועים נוטפת הדם של שלהי שנות התשעים. מול תמונות קשות של גופות מרוטשות, אותן היה צריך למיין, חש הרמן בשחיקה מקצועית שהלכה וגברה.
ב-1996 הוא פגש לראשונה את רונית גלפו, מורה רוחנית המתמקדת כהגדרתה ב"פריצת נתיבי תודעה ובחשיפת חוקיות נסתרת המנהלת את המרחב האנושי אך אינה נגישה להכרת האדם", מי שעתידה להשפיע רבות על המשך דרכו. כשנתיים לאחר מכן, בעיצומו של תהליך התפתחות אישי, נפל הרמן בצורה קשה ושבר את רגלו.
"כצלם זכורות לי כמה נפילות, כולל אחת בזמן ביקור בביתו הפרטי של ג'ורג' בוש האב, שבמהלכו החלקתי במדרגות לצד הנשיא ופרס ואנשי הביטחון תפסו אותי באוויר", הוא משחזר. "אבל הנפילה הזו הייתה הקשה והכואבת מכולן. עברתי ניתוח, העברתי כמה חודשים על כיסא גלגלים ובעיקר התחלתי להקשיב לעצמי אחרת".
כדי להשתקם מהפציעה יצא הרמן לחופשה מהעיתון, ממנה לא שב. יתרה מכך, לאחר כ-30 שנה הוא החליט להניח בצד את המצלמה וחדל לצלם למשך עשור. "בחרתי להקשיב למישור הסימבולי בו נפילה מס? מלת עצירה, ולשבור רגל משמע לשנות הרגלים", הוא מנמק. "התיישבתי על כיסא הגלגלים ופתחתי בחשבון נפש".
במסגרת אותו חשבון נפש חש הרמן כי סיים את פרק ההתבוננות באחרים וביקש להקדיש את זמנו להתבוננות פנימית. "שמתי לב כמה רעש והסחות דעת קיימים בעולמי מרוב ריצה אחרי סיפורים ואנשים", הוא אומר. "רונית עזרה לי לנסח את התחושה הזו בכך שהזכירה לי את שפת הלב הפשוט שמחבר את הרצון האותנטי אל מרחב החיים ועל ידי כך מתממש במלואו".
בינתיים , בעודו מנסה לפלס דרך מקצועית חדשה, הרחק מטרגדיות של אחרים, נקלעו חייו לטלטלה: בנו יאיר הרמן, בן 20 בלבד, נהרג בשנת 2000 בתאונה בדרך לנטף. הרמן הבן היה במאי קליפים צעיר, שעמד בין היתר מאחורי הקליפ ל"עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף, אשר פקד את בית המשפחה בעקבות האסון.
"ברי החל להגיע אלינו הביתה לנטף פעם בשבועיים ומצאנו את עצמנו יושבים על המרפסת ומדברים במשך שעות על החיים ועל עצמנו", מספר הרמן. "לאחר מכן התחלנו לארגן ג'אם סשנים אצלנו בבית עם כל מיני נגנים והרכבים. לפני כמה שנים פגשתי מוזיקאית צעירה בשם נחמה גולדשטיין, שעבדה על אלבום בכורה. סיפרתי לה על שיר שכתבתי ליאיר והיא הלחינה אותו בצורה מקסימה. היה לי חלום שברי ישיר ליאיר והוא הסכים מיד בדרכו המדהימה, והקליט את השיר יחד עם נחמה".
מות בנו בטרם עת שאב את הרמן בחוזקה אל עולם הצעירים. תל אביב קראה לו. בעיקר שכונת פלורנטין המפויחת בדרום העיר, שאף גרמה לו להרים מחדש את המצלמה שנזנחה בעשר השנים האחרונות. הוא החל להתבונן מחדש, לתעד רגעי יומיום מהווי צעירי השכונה, לצלם את מה שהוא מכנה "תמציות חיים הזוהרות ביופיין החד פעמי".
מה כל כך משך אותך בפלורנטין?
"חוויתי שם אנרגיה פשוטה ושונה של פתיחות וקבלה שלי כצלם על ידי התושבים, ובכלל בינם ובין עצמם. בנוסף, פתחתי בלוג שאני דואג לעדכן בתדירות גבוהה, אליו אני מעלה תמונות וטקסטים על המתרחש בשכונה והוא מתפקד כמעין סיפור בהמשכים".
במקביל להתאהבות בפלורנטין, המשיך הרמן בגיבוש משנתו החדשה. "אני מאמין שכל מה שאנחנו עוברים בחיים הוא הכרחי. אפילו על המוות של בני אני מסוגל היום לומר זאת. יש פה משהו גדול יותר ממה שאני מסוגל להבין ולכן אין לי מקום לטענות כמו 'למה זה קורה לי' או 'דפקו אותי'. הבנתי שהמוות מעצים רק את מה שקיים בנו מלכתחילה, ולכן חשוב מאוד להעז להתבונן פנימה ולבחון מה בדיוק מתקיים שם. רק כשזזים מהמאבק ומהשיפוטיות, ומביאים בפשטות את המקום של הלב, אפשר גם לזוז מאמונות שמעכבות אותנו. רק אז יש סיכוי שמשהו אחר יתרחש בעולם".
ומשהו אחר אכן החל להתרחש בעולמו של הרמן. בשנה האחרונה הוא מקפיד להגיע כמעט כל יום לפלורנטין, מחנה את רכבו באחד הרחובות האהובים עליו ומסייר בהם רגלית כדי ללכוד "רגעי קסם" שכונתיים. באחד הימים הדפיס על קנבס תמונה שאהב במיוחד והראה אותה לעובדת בגלידרייה "אניטה" הסמוכה. הבעלים של המקום התרשם והז? מין את הרמן להציג תערוכת צילומים בחלל הגלידרייה.
"בהתחלה לא הייתי משוכנע שאני הולך על זה מאחר שרציתי להציג בגלריה", מספר הרמן. "אבל בסוף הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות כי רק כך יתאפשרו ההתכת? בות עם הרחוב והחיבור לאנשי השכונה שהתערוכה היא הומאז' להם". יחד עם רעייתו שמגיעה מעולם האמנות וחברו הצלם הוותיק ג'ואל קנטור, בנה הרמן קונספט ובחר תמונות לתערוכה שלו - "רגעים של כל אחד" - שלא מפסיקה לקצור שבחים. "שש שנים אני גר בשכונה ולא ראיתי את היופי שבה עד שהתבוננתי בתמונות האלה", סיפר הש ? בוע אחד המבקרים.
התערוכה עדיין מוצגת בגלידרייה ופתוחה לקהל כל יום עד שלוש לפנות בוקר, אבל הרמן כבר חושב על הפרויקט השכונתי הבא: תיעוד מוזיקאים. "יאיר דלאל אמר לי שפלורנטין היא מעצמה מוזיקלית אבל עדיין אין לה את המרדכי ואנונו שיספר את זה לכולם", מסביר הרמן. "למדתי שאם תדמיין את רצונך האמיתי, תכריז עליו ותתחיל לצעוד לעברו - הוא גם יתגשם. מבחינה זו, חזרתי המחודשת לצילום לאחר עשר שנות הפסקה היא ידיעת הרצון. חוויתי שבלבי יש פחות שמחה ומצאתי אותה במקום אחר, כזה שלימד אותי לחיות את הרצון שלי".
אירוני. "משק כנפי ההיסטוריה" שתיארת קודם הוביל אותך במסלול לא שגרתי - מקוקטיילים של ראשי ממשלות אל הרחובות המוזנחים של דרום תל אביב.
"תראה, טסתי בימים ההם עם פרס בשמים בעולם שכולו לכאורה ברשותי, וסביר להניח שלא הייתי מבין מה הקשר שלי לצילום רגעי יומיום של בני אדם פשוטים. מצד שני, התחלתי לצלם ברחוב אז זה גם סוג של סגירת מעגל מבחינתי. רק שעכשיו אני מגיע למפגש הזה ממקום יותר בשל. אז עוד לא ראיתי עולם ולא התארחתי בארמונות פאר וכעת אני מחובר לאדם הפשוט שבי ולאדם הפשוט שמולי".
נא להמתין לטעינת התגובות
