הכל בצחוק: ביקורת על "טרטיף"
התרגום של סובול ל"טרטיף" של מולייר מרגיש כמו פרודיה עצמית, וגם השחקנים מתאמצים בהגזמה להצחיק
מתאמצים להצחיק צילום: גדי דגון
כוחה של ההצגה המחודשת הוא, כרגיל בתיאטרון זה, בשחקניה. עם זאת, עולות בה בעיות עקרוניות של פרשנות. הבעיה הראשונה היא היחס בין ההצגה והתרגום העברי של יהושע סובול, שמקרב את עולמו של המחזה להוויה הישראלית, ומבחינה זו עשה המתרגם עבודה חשובה. הבמאי, לעומתו, מסביר בתוכנייה כי ישנן שתי גישות בבימוי של מחזה קלאסי: האחת מבוססת על קירוב ההצגה לימינו, והאחרת, שבה סומך הבמאי על הטקסט הנתון.
אריה ביקש ללכת בדרך השנייה, אלא שכאן מסתמן פער מסוים בין לשונו של סובול, הכרוכה באסוציאציות ישראליות מובהקות, לבין סגנונה החזותי של ההצגה. כיוון שהבמאי אינו דובר עברית, מתעורר אצלי החשש שהוא ביים את ההצגה על פי טקסט שונה מזה שמוצג. איך שלא יהיה, נראה שגם בניסיונו להתקרב אל סגנון התקופה, עולה בכל זאת מכשלה מסוימת.
ליתר דיוק, עולה כאן ניחוח של פרודיה עצמית. הפאות הנוכריות, למשל, מסולסלות בהגזמה ומצועצעות. נראה שהמאמץ להצחיק חשוב מהסגנון. רושם זה מתחזק בשל הנטייה למשחק מוגזם של מרבית חברי הלהקה, טובים ככל שהם. השחקנים חנה לסלאו ויובל ינאי, למשל, המייצגים בתפקידיהם את הקול השפוי במחזה, פועלים כקריקטורות מהלכות - זו בהגזמותיה הקומיות וזה בהצגתו כמגמגם. הדברים נראים ונשמעים כמו גול עצמי.
ייאמר מיד שהדברים אינם נאמרים כביקורת על שני שחקנים מצוינים אלה, אלא כלפי הנעימה הפרשנית הנובעת מאופן משחקם. חנה לסלאו היא קומיקאית מעולה, אך כשהיא מרימה בלי הרף את שדיה-וזה דבר שהבמאי בוודאי הבחין בו-היא מטרפדת בזה את משמעות תפקידה. ב"טרטיף" אין סטנד-אפיסטים. כזה הוא גם הדין ביובל ינאי, בתפקיד קלאנט, בן המשפחה הקרוב. ינאי הוא שחקן מוכשר, שהגמגום שהוטל עליו מטרפד גם הוא את המשמעות הרצינית של תפקידו. ובכל זאת, למרות הבעיות הסגנוניות הכרוכות בה, זו הצגה חשובה, קולחת בקצבה המשובח וגם משעשעת בהתאם.
"טרטיף", תיאטרון גשר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם