לראות את אפריקה מתעוררת
"פולחן האביב" בביצוע להקת הדי מעלם מציעה פרשנות ייחודית ליצירתו האלמותית של סטרווינסקי. מעלם במהלך מבריק מעתיק את מיקומו של הפולחן הפגאני לסביבה אורבנית שוקקת חיים באפריקה, ושוזר בקטעי המחול הקרנות ודיאו סביבתיות וסצנות של דממה
במשך שישים דקות הם נלחמים, הם מזדווגים, הם רוקעים, הם מתלכדים ונפרדים. לעיתים הם יחידים, זוגות, או שלישיות. לפעמים הם עומדים בשורה או בטור. לפעמים הם יחיד מול רבים. אבל רוב הזמן הם רבים. והענק והרוחש נמצא שם כל הזמן. כאילו יש משהו סעור והכרחי באפריקה הזו- אפריקה שהיא זיקוק חושני של טעם החיים.
פולחן האביב
צילום: יחצ
הדי מעלם אסף ל"פולחן האביב" רקדנים מקצועיים ולא מקצועיים שמוצאם ממדינות שונות ממערב אפריקה כמו מאלי, ניגריה, סנגל, מוזמביק, גוואדלופ וחוף השנהב. כשאתה רואה אותם נעים ביחד למרות ההרמוניה והצבע הזהה, אתה מבין כמה הם שונים זה מזה. כמה כל אחד הוא בעל אישיות שונה, ומבנה גוף אחר, ולכל אחד הסיפור שלו.
גם התלבושות - בגדי ים בגווני טכניקולור בסולם גוונים של בהירות-כהות, מביעות שורה של מושגים שאביב לא יכול להתקיים בלעדיהם: אור חולף, צל, אויר נע, עומק ושורש ואדמה. אצל הדי מעלם האדם הוא באמת חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה. הוא הנוף.
החלק היפה והמרגש ביותר במופע הוא קטע הסולו של
הרקדן דראמאן דייארה. דייארה למרות זערוריותו נחשף כקול מלא חיים וכוח. איכות התנועה שלו נראית כתנועת ההתנשמות מעגלים-מעגלים ופרקים-פרקים של סערות עד אינסוף.
נכון הכוריאוגרפיה לא באמת ייחודית ורוב הזמן היא חוזרת על עצמה, וגם הטכניקה של הרקדנים איננה אחידה ברמתה ובכל זאת "פולחן האביב" היא עבודה מפעימה ומפעילה. וזה לא בגלל הכוח והאנרגיה המתפרצת והמהירות בה מתרחשים הדברים שאין בה זמן לחכות אפילו הרף עין. זו היכולת של היצירה לתבוע ממך לצאת מעצמך ולהיות לרגע, ולפעמים הרבה יותר, במקום אחר באמת- בעולמו של עם אחר, ולפעמים עידן אחר. כזה החי מאוד. שלבוא אליו פירושו לחזור בכלל, ולא ללכת.
פולחן האביב, במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם