קו המשווה: שני מאוהבים
הרומן החדש של מאיר שלו "הדבר היה ככה" הוא ספר לילדים המיועד למבוגרים בלבד. אף ילד לא יוכל לקרוא את העברית העשירה במיוחד ולהבין את ההומור המצוין והדק. וגם: שירי וייכרט נאים, אך לא מזהירים
- השבוע בביג בן: העתיד שייך לגבוהות, יפות ורזות
לא שאי אפשר ליהנות מהספר המבודח הזה. אפשר בהחלט, ואני קראתי אותו בהנאה קלילה ואמיתית, ועם זאת, מוגבלת על פי טבעה. אחרי ככלות הכול, עם כל תהפוכות הגורל שעברו על שואב האבק (המתוארות כאן אכן כתהפוכות גורל, החל במסעו המואנש בבטן האנייה ועד שהתגלגל מחדש לחנות באמריקה), עד כמה אנחנו יכולים להתעניין באמת באביזר הרועש והמשמים הזה (אנחנו לא ילדים, אתם יודעים) ובהרגלי הניקיון הכפייתיים של הסבתא שקיבלה אותו מאמריקה, ומאסה בו כשגילתה שהוא צובר לכלוך בתוכו?
אז נכון ששואב האבק איננו אלא עילה לספר באמצעותה שוב את הסיפור הנהללי והמשפחתי של מאיר שלו, שבילה בכפר המיתולוגי ההוא את השנתיים המאושרות ביותר בחייו הצעירים, והוא מנסה שוב ושוב לשחזר את גן העדן האבוד ההוא ואת טעמו (ומצליח לא מעט), אבל ציר הסיפור בכל זאת מתארך כמו ה"צ'ינגה" (המסטיק), שגם עליו מסופר כאן, ומשאיר בנו בסופו של דבר איזושהי הרגשת תפלות מתקתקה מדי.
בניגוד לספריו הקודמים הבדיוניים של מאיר שלו, כאן מדובר באוטוביוגרפיה ממש, עם כל השמות האמיתיים, וברור גם מי היא גיבורתו האמיתית. זוהי לא הסבתא, למרות שהיא הגיבורה לכאורה. זה גם לא שואב האבק שלה. ואפילו לא הצעירה האמריקנית, בתו של סוכן שואבי האבק, שאיתה שוכב המספר על מיטתה הרחבה של סבתא, אלא דווקא אמו של המספר, בתיה, ממנה שמע בכלל את עיקר סיפור המעשה.
רק עליה אין לו אף מילה לועגת אחת להגיד (בניגוד למילים הלועגות שהוא אומר על הסבתא ועל האבא ועל הדודים ועל מי לא), והוא מתאר אותה באהבה מוחלטת, הכוללת אפילו התפעלות ארוטית. למשל, כשעבדה בגינה הקטנה בחצר הבית הירושלמי בקריית משה, סמוך למוסד העיוורים, "יחפה, לבושה מכנסיים קצרים שעשו סחרחורת אפילו לעיוורים שהלכו בסמוך". בן מאוהב, מה יש לדבר.
הבעיה היא שבניגוד לעמוס עוז למשל, שעמד בסיפור האוטוביוגרפי הגדול שלו מול חייו באופן חזיתי, כולל הטרגדיה הגדולה של אמו שהתאבדה, מאיר שלו מספר לנו הכול דרך איזשהו שואב אבק. זה בסדר, וזה שובה לב ומצחיק מאוד לפעמים, אבל זה הופך איכשהו את סיפור חייו למעשייה.
לא בחדווה אני בא להגיב על ספרו החדש של רפי וייכרט, שכולו שירי אהבה ותהילה לבתו הפעוטה, דר ("שירים לדר" הוצאת קשב לשירה). לא נעים להגיד על שירי אבא המאוהב בבתו הקטנה והמקסימה שהשירים לא מזהירים, אבל מאחר שאלי הירש שיבח ב"ידיעות אחרונות", אולי חובה לומר בכל זאת, ששירה במיטבה איננה אמירה ואיננה התרגשות סנטימנטלית,
נניח, סוג של חושניות חדשה בלשון. שירי וייכרט, לעומת זאת, נשמעים הרבה יותר כמין שירי מליצה נאים, ו"נאה" בשירה זה לא מספיק: "האוזן שלך תכשיט מושלם/ העין שלך שקד בקליפה,/ כשאת פועה גואה הים/ פולט מקרקעו צדפה". הקצב המחורז קצת חד גוני ומכאני, הדימויים קצת צפויים מדי. הרגש גדול, השיר פחות.
נוֹזֵל שַׂק-/הַדְּמָעוֹת גּוֹוֵעַ/ וְהוּא דּוֹמֵם// דַּבֵּר, הִיא/שׁוֹמַעַת אֶת פְּעִירַת הַפֶּה/ רֵיחַ רַע שֶׁהִסְגַּרְתָּ
מאיה גולדשטיין מתארת יחסים במשבר. היא כמעט גמרה את כל דמעותיה, והוא שותק, כשעוד מעט ייפער פיו ׁ(ותוך כך הגוף השלישי – "הוא" – נהפך לגוף שני), יעלה ממנו (ממך) הריח הרע של האמת המרה או ריח רע כפשוטו. זה לא ברור. יותר ממאה משוררים, רובם צעירים, רובם כותבים באותו סגנון יומני, נכללים באסופה , "שירה צעירה" , שערך פסח מייילין (הוצאת ספרא של איגוד הסופרים), ורובם עמוקי מהות ורגישים להפליא.
נא להמתין לטעינת התגובות
