הזירה הלשונית: הערבית המעורבבת של הסרט עג'מי
מ"לחוץ ועצבי", דרך "מה פתאום? מה קשור? ת'חמאר!" ועד "קאן לו אירוע". הסרט "עג'מי" מספק הצצה אל אחת התופעות הלשוניות החשובות בשפה שלנו: הערבית הישראלית. וגם: עונשו של שדר רדיו שהעז להגיד "גברת הדסה היפה", ותעלומת רחוב הדו-פיה ברחובות
בין היתר מתעד "עג'מי" את אחת התופעות הלשוניות החשובות במה שקרוי "השפה הישראלית", והיא הערבית הישראלית. להבדיל מהערבית הפלסטינית, שהיא דיאלקט או קבוצת דיאלקטים של הערבית המדוברת, הערבית הישראלית היא שפה מעורבבת, שבה עולה בהדרגה ובמהירות נוכחות של מילים וביטויים בעברית. על תופעה זו נכתב בעבר במדור. ב"עג'מי" הדיאלוגים של הערבים בסרט רוויים עברית בהיקף יוצא דופן. אפשר ללמוד מכך שביפו, הנמצאת בלב אוכלוסייה דוברת עברית, השפעת העברית גבוהה במיוחד.
אילו מין מילים בעברית נכנסות לערבית? בריכוזים הערביים, בעיקר במשולש ובגליל, המילים הנפוצות קשורות בעיקר למפגש בין הערבי לבין ממסדים ישראליים, ומאפיינים ערבים משכילים יחסית. לעומת זאת, הערבית הישראלית של "עג'מי" יורדת לשורשי שפת הדיבור. דיאלוג ערבי משובץ בביטויים כמו "מה העניינים", בגירסה המדוברת "מאיניינים". בתוך משפט ערבי צץ "חבל לך על הזמן". כשעומר מספר לאהובתו שהוא עומד לבקש את ידה והיא מתקוממת הוא מוסיף בישראלית מוחצת: "סתם, סתם, סתם".
שוב ושוב חוזר ב"עג'מי" השימוש במילים וביטויים ישראליים פשוטים כמו "על הפנים", "פשוט", "יופי!", "נגמר הסיפור". על הבעת דאגה או תלונה שואל הערבי "אז מה?!", ואחרי הסבר מפורט הוא מוסיף "תבין!". ומעל כולם "בסדר". בעג'מי הכל "בסדר".
האפקט מתגבר במשפטים מעורבים, המזכירים משפטים תלמודיים שבהם המעבר בין העברית והארמית נעשה ללא אזהרה וכמעט ללא שיטה. ולהלן דוגמאות מ"עג'מי":
אנת מכוסה - אתה מכוסה
בנזין בנוס מחיר - בנזין בחצי מחיר
לא שווה תבייכּי - לא שווה שתבכי
לחוץ ועצבי - לחוץ ועצבני. "לחוץ" חוזרת שוב ושוב
מה פתאום? מה קשור? ת'חמאר! - אתה חמור
מפורסם בכּוּל יפא -
מפורסם בכל יפו
סאר בלגן ברמלה - התחיל בלגן ברמלה
קאן לו אירוע - היה לו אירוע, והכוונה לאירוע מוחי
ראח להתאוורר - הלך להתאוורר
שו דפוק אנת? - מה, אתה דפוק?
תג'יב הסעה יה עמי - תבוא ההסעה, ידידי
כאתנחתא לשונית קומית משמיעים ערביי עג'מי משפטים ישראליים עד מאוד, רק
יה אללה, כוס אמק.
שרמוטה, אבו שרמוטה.
ולקינוח, פשוט, "עלא כיפק".
דן גרינשטיין כותב: "הידעת על קיומו של רחוב הדו-פיה ברחובות? בתחילה חשבתי שזוהי מתיחת פוטושופ כיוון שלא מצאתי רחוב זה ברשימת הרחובות, אולם חיפוש מעמיק יותר העלה שאכן קיים רחוב כזה. אני שואל את עצמי, מה השלב הבא? רחוב הבלורות בחיפה? רחוב הסילקים בירושלים?"
תודה דן. בספרי המפות של "מפה" לא מצא המדור את רחוב דו-פיה ברחובות (למי שאינו יודע: דו-פיה היא כינוי לצינור גומי להשקיה בסלנג הרחובותי). הרחובותים בינינו מתבקשים לסייע באיתור התעלומה: האם יש ברחובות רחוב שכזה, או רק פוטו-שופ היה?
הרדיו היא מדיה חשובה מאין כמוה, שאינה מוערכת דייה. בין היתר הרדיו היא המדיה החשובה ביותר בתחום השפה המדוברת, מהסיבה הפשוטה שבה מדברים ואותה שומעים.
במאמר מאלף בגיליון האחרון של "קתדרה" פורשים תמר ליבס וזוהר קמפף יריעה רחבה על ראשיתו של הרדיו הישראלי וההתלבטויות שלו ביחס לדרך שבה מדבר הקריין העברי. יש במאמר התייחסות לסוגיית ההברה הספרדית ויישומה ברדיו. היבט אחר, משעשע למדי, הוא גינוני השדרנים.
תחנת הרדיו הארץ-ישראלית, כותבים ליבס וקמפף, אימצה את נימת הדיבור ואת אופני הפנייה אל המאזינים שהתגבשו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים בתחנת השידור הציבורית הבריטית, הבי- בי-סי. אלה התאפיינו בסגנון סמכותי ורשמי שהביע אחריות.
מה קרה מאז? מסתבר שכבר בימיו הראשונים של הרדיו הארץ-ישראלי התגלו בקיעים בסגנון הפורמלי, והשדרים ניסו פה ושם להשרות על השידור אווירה קלילה ואינטימית יותר. אחד השדרנים העז לחרוג מהנוסח המקובל בשידורי מוזיקה "עתה תשמעו" או "האזנתם", והשמיע את המשפט הנועז הבא: "אין צורך להציג את הנעימה הבאה, אבל בכל זאת: הדנובה הכחולה". הוא ננזף בחומרה על ידי מנהלי השידור.
שדר בשם לובראני עורר סערה בזעיר אנפין כאשר דיווח בשידור חי מאולם קונצרטים הומה אדם על כניסתה של אשת מנהל הרדיו, הדסה סמואל, במילים "הנה נכנסת גברת הדסה היפה".
על פי המאמר ב"קתדרה" היו גם קולות אחרים, שמחו כבר אז על אווירת הרצינות התהומית שאפפה את השידור גם בדיווחים שראוי היה להציגם בצורה קלילה יותר. למשל, בעיתון הרדיו 'הגלגל' כתב אזרח: "כנראה טרם הסתגלה שפתו המליצית של ישעיהו, שפת התלמוד הקפדנית והחמורה, לסגנון הקל, המרחף והמהתל. כבדוּת ורצינות רובצת על שפתנו. רבים הם המתלוננים על התוכניות העבריות ברדיו כי כבדות הן, חסרות חיים ורעננוּת".
דוגמה מפתיעה ומטרידה לשפה מהסוג הזה הביא הפובליציסט יהושע משולח. בטורו בעיתון "תשע בערב" טען משולח, שבמקום לבטא את גודל האחריות שבפנייה אל הציבור כולו, יש ליצור מגע מעין-חברי, לא רשמי, עם מאזינים אינדיווידואלים, בנוסח המחקה את סגנון הדיבור בחברותא. משולח מצא את אופן הפנייה הזה אל מאזינים דווקא ברדיו של המשטר הנאצי, וראה בו חלק מסוד ההצלחה של היטלר.
לשיטתו של משולח, ההצלחה בכיבוש ליבות המאזינים טמונה בדרך הפנייה הלבבית של הקריין כבר בתחילת השידור: "הוא שואל בשלומם ומאחל ערב טוב לקרוב ולרחוק. לתושבי אפריקה, אסיה, מלטה ופלשתינה, לנוסעי האווירונים ויורדי האוניות. הלבביות וההומור, השופעים מדבריו הראשונים והמלווים גם את מהלך כל השידור, חודרים גם לליבו של המאזין הנשאר צמוד ליד תיבת הרדיו ומקשיב בינתיים לחדשות האחרונות, ולסקירה הפוליטית המגמתית על ניצחונותיו של הפיהרר, השלובים זה בזה. אם מטרתה של התחנה העברית לשרוד בתחרות על קהל המאזינים, טען משולח, עליה להפיק לקח מהצלחת הרדיו הגרמני ולשנות את סגנון הפנייה אל הקהילה".
הרבה גלים באתר זרמו בינתיים, והרדיו ידע כמה וכמה מהפכות לשוניות, ועל כנו נותר שריד אחרון לתרבות הגינונים הרדיופונית בדמות דן כנר, המופיע לשידורים כעדותו בסדרה "לונדון פינת בן יהודה" ענוב בעניבה, ואומר "מיליונים" במלרע. הרדיו היום משייט במרחב סגנונות הדיבור הפתוח שבין דן כנר לנתן זהבי, וטוב שכך.
הערות שונות הגיעו בעקבות "מילון רצח רבין", בעיקר בעניין "דין רודף" ו"דין מוסר" מן השבוע שעבר. שתי הערות מרכזיות היו ש"דין רודף" משמעותו אינה כפי שציינתי; וכן טענה שמה שהוצא כנגד רבין היה דווקא "דין מוסר".
ראשית, הבהרה. "מילון רצח רבין" נועד לתעד שימושים בביטויים ובמילים שהתפתחות בעקבות הרצח, והמסגרת לא נועדה למידע לשוני מפורט. לגופן של ההערות, מקורו של "דין רודף" אכן איננו לא ביחסים עם הגויים אלא בדין הפלילי של נוסח ההלכה התלמודית. במסכת סנהדרין במשנה כתוב: "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו" (מש' סנהדרין ח ז). דן למדא מסביר בשפתו: דין הרודף הוא החובה להרוג אדם ללא משפט אם אין אפשרות אחרת למנוע שירצח מישהו אחר (כגון פושע הרודף אחרי אדם אחר עם סכין ביד). זו הסיבה שהוצמד ליצחק רבין דין הרודף, התפיסה שהוא עלול להביא אסון על עם ישראל ואין דרך אחרת חוקית לעצור אותו.
נתנאל מהשומרון מוסיף באותו עניין: "החומרה של השימוש בדין רודף בהקשר הפוליטי הוא בדיוק משום שהוא לא עוסק בשיפוט על ידי ערכאות, אלא בהיתר ליטול את החוק לידיים, כדי להציל חיי אדם. בדמיון המעוות של אנשי שוליים, נתפס דין רודף כהיתר לרצוח את ראש הממשלה, שכן הוא גרם במדיניותו להריגת אנשים חפים מפשע".
בפרשת רצח רבין השימוש המרכזי היה בדין רודף, אך נזכר גם "דין מוסר". במקרה זה הקשר היה הטענה שרבין מוסר אדמות ארץ ישראל לגויים. במקור בספרות ימי הביניים, בעקבות שימושים בלשון חכמים, דין מוסר עוסק בהלשנה או במסירת יהודי לגוי. בשיח הפוליטי נעשה בו שימוש כלפי אנשי "שלום עכשיו" שדיווחו על המתרחש ביהודה ושומרון לגורמים שונים בישראל ובעולם.
ובאותו עניין כותבת רחל: "אני מתפלאת שלא מצאת לנכון להכניס למילון עוד כמה ביטויים, כמו "מיצובישי", הרכב שבזכותו קיבל רבין ז"ל רוב דחוק של 61 לאוסלו ב', או "פרופלורים", כפי שכינה רבין ז"ל את המתנחלים. האמנם מחוסר מקום? או אולי למען להישאר בתקינות פוליטית???"
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
