האגדה לבית אלוני
לפני חודש הלך לעולמו מאיר אלוני, אחיה הקטן של מירי אלוני. שחקן, רקדן ויוצר מחונן, שסירב באדיקות לקחת חלק במשחק הרייטינגי, הברנז'אי והפוליטי של תעשיית התיאטרון בארץ, נותר בשוליים ומת כשהוא בודד, מדוכא וחסר כול. בשיחה מיוחדת מספרת מירי על המשפחה המורכבת, היצירתית והמסוכסכת, נצר לאנשי "השומר"; ועל האח האנטי כוכב, שעד יומו האחרון הקפיד להביא לה זר פרחים, למדרחוב, מדי יום שישי, כששרה
"מירי יקרה, אחיך, אהוב נפשך, יגיע בכתבה למנוחה הנכונה".
על מאיר אלוני דיברנו, על אחיה של מירי, אמן מרתק, עוצמתי ושברירי, שנפטר לפני חודש. הוא היה בן 57 וזה קרה באוטובוס, ב-4 באוקטובר, בסביבות עשר בבוקר. נוסעי האוטובוס הבחינו שמאיר מתמוטט במהלך נסיעה. החוויר מאוד והזיע, לא הצליח לדבר. באמבולנס ניסו להחיותו, בבית החולים עבר טיפל בהלם. ומת.
מאיר אלוני, רקדן סטפס וג'אז, כוריאוגרף ושחקן, חלף על פנינו, כלומר על פני המרחב הרייטינגי שרובנו כלואים בו, בלי שהבחנו בו. אלא אם זכרנו אותו מהופעותיו הלא רבות בתיאטרוני הפרינג': תיאטרון קרוב, הסימטה, תיאטרון עכו, התיאטרון העברי, מועדון הבלקוני; או מאחד האולמות שבהם העלה את הצגת היחיד שלו לפני שלוש שנים, או בתיאטרון החובבים של מירי לרמן בגבעתיים, "בימתיים", שם הפך מרקדן לשחקן בתחילת הדרך. ואם היינו מבקרים במסגרת השבועית של "תיאטרון החדר", שם למד משחק, ב"המליאה" אליה מגיעים בוגרי בית הספר של תיאטרון החדר ואוהבי תיאטרון אינטימי, יכולנו לראות אותו מגיש בכל שבוע קטע שכתב, על חייו הכואבים לו מילדות ועד אותו רגע. בדבקות של שנסונר ששר עם הגוף שלו, ובוער.
הוא טען שהוא מפוצל ל-15 דמויות, ובכל פעם הביא דמות אחרת. בהלוויה ספד לו אמיר אוריין: "מאיר, תלמיד יקר, חבר אהוב, אני בוכה עליך חבר יקר, תלמיד נפלא. אתה חי וקיים בלבנו באהבתך אותנו, באהבתנו אותך. דמותך התמירה ניבטת אלינו מבמת החדר, עוצמת הביטוי המהממת שלך, הכישרון שלך, הווירטואוזיות המקצועית שלך, הכריזמה הבימתית, ההומור המטורף המבריק שלך, יכולת האלתור שלך, מפליאים אותנו בכל פעם מחדש".
מי שראה אותו ב-1998 בהצגה הסוריאליסטית "חלודה", זוכת פרס פסטיבל עכו, לצד בעלי מוגבלויות מכל הגילים, לא יכול לשכוח את מאיר אלוני. הגבר הגדול, גובה 1.90, היה ציר הבמה, מחזיק בנוכחותו הכריזמטית את השחקנים, אחראי עליהם. ואיכשהו, גם פגיע כמותם.
"קן עופות מוזרים במובן הפיוטי של המילה", אומר הבמאי רוני ניניו, שניהל את הפסטיבל אז והתאהב בהצגה מרגע שראה אותה בחזרות. מי שהולך לאופרה הישראלית, לעומת זאת, ספק אם יזכור אותו, שכן בשנות חייו האחרונות התפרנס בין השאר מתפקידי סטטיסטים. בהלוויה שלו העז זמר האופרה יוסי ארידן, שלימד את מאיר פיתוח קול (מאיר לא הפסיק ללמוד), לנשק את הראש של מאיר מתחת לטלית, והתייפח.
היו שם אמנים שעבדו איתו וגם חוסים, בעלי מוגבלויות, שבהם טיפל בהתנדבות בכמה ארגונים. ניקו ניתאי התנצל בפני מאיר על שאולי לא ידע כמה העריכו אותו כיוצר בחייו. מירי אחותו שרה שיר שמצאה באחד מתיקיו: "מישהו דואג לי שם למעלה". אנשי תיאטרון החדר ספדו לו, החצוצרנית ציפי אשבל ניגנה את "ירח אלבמה" של קורט וייל וברטולד ברכט, שיר שמאיר שר בזמנו בתיאטרון דברים, בליווי קלידים. אנשים שרו חרישית לליווי החצוצרה. ואז פנתה השחקנית שלי גורל לנוכחים והציעה בעדינות ובחשש למחוא כפיים, כי מאיר היה שחקן גדול. מחיאות הכפיים ארכו דקות ממושכות.
אם היה שחקן עוצמתי כזה, למה לא פרץ לתודעתנו שטופת "האח הגדול"? כי למאיר אלוני הייתה אישיות לא מתאימה בעליל לכוכבות, לפרסום, או אפילו לחיוך מלאכותי אחד למנהל תיאטרון. "בהתבוננות מרחוק היה לו מין ביטול עצמי", אומר עמרי ניצן, שליהק אותו לתפקיד קטנטן ב"סיפור משפחתי" של עדנה מזי"א. "כמה שהיה גדול, הוא הקפיא את עצמו לקטן יותר, מתוך צניעות. מבקש בנימוס אם יש איזו עבודה".
"ורק האבק ליווה אותי", כתבה דליה רביקוביץ והתכוונה למשהו אחר, אבל השורה נכונה למאיר. עד שהיה עולה לבמה. "הבמה הייתה סוג של טיפול, התמודדות בפני קהל אוהב, התנקות מהיומיום הקשה", אומר מנהל תיאטרון הסימטה אבי גיבסון-בראל. "על הבמה הוא יכול היה להיראות כמו הצי'ף הענקי ב'קן הקוקייה'. היו לו יכולות רגשיות בהגשת טקסט: הקדושה שנתן למילה, וכוח היצר העצום שבתוך פשטות ההגשה".
כוכבי תיאטרון כמו ליא קניג, שמאיר הרקיד ככוריאוגרף ב"הקוסם מברוקלין" ב-1992, מתבוננים באנשים כמאיר ככה: "איש מקסים, אבל נדמה לי שהיה אנימגליק (אובדני, ביידיש). את יודעת, לפעמים את פוגשת אנשים שהלא-מזל מלווה אותם כל החיים. הוא היה א-דרימר (חולם), חי בעולם משל עצמו".
משחק בתיאטרון היה הגלגול השני של אלוני ב-57 שנות חייו. בשנות ה-40 לחייו, אחרי שהעמיד תלמידים רבים למחול, בעיקר סטפס (מתנ"סים, בית צבי) ועשה כוריאוגרפיות (גם בהבימה, בבית ליסין ועוד), הבין שהוא רוצה לשחק, בגלל כאבי הרגליים, בגלל שברון לב - אחרי שהתגרש, התאהב בגבר שעזב לבסוף את הארץ בגלל קשיי התפרנסות - וגם בגלל ההשמנה.
צפייה
"באותו בוקר שבו מת, בתשע בבוקר, צלצלתי לטלפון הנייד שלו שאותו קניתי לו וגם שילמתי את החשבונות, והזכרתי לו שהוא חייב לנסוע ללונדון כי כבר רכשתי כרטיסים בשבילו. הוא היה משוגע על לונדון. בעשר חזרתי אליו עם מועדי טיסות והוא לא ענה. צלצלתי שוב ושוב. עד שענתה אישה 'יש לך קשר עם מאיר אלוני?'. מירי הגיעה לבית החולים. "הוא שכב כשעיניו פקוחות, פיו קצת פעור והגרוגרת נפוחה", היא מספרת. "נראה שנחנק. לא יכולתי לעזוב. עמדתי שם שעות, ליטפתי את ראשו ובכיתי".
אלוני ניחשה שהמחלה המשפחתית, מחלת אמה שהאריכה חיים למרות המחלה הרגה אותו. התקרשות יתר של דם בגפיים התחתונות. נוצר שם כנראה קריש שנסחף לריאות. רגליו של מאיר אלוני, שרקד סטפס כמו שחור, דאבו בשנים האחרונות לחייו. יותר מפעם אחת, פרץ דם מרגליו באמצע ההצגה ושטף את הבמה.
באחת ההצגות של "ילדי הצל" בשנת 2000 בתיאטרון העברי, כששיחק את זיגמונד, תפקיד ראשי בהצגה טעונה על ניצולי שואה, הסתיר את הדימום באמצעות מזוודה שהייתה על הבמה כדי שלא יפנו אותו לחדר מיון באמצע ההצגה. "זיגמונד, חסר הבית, הנרדף במחזה, היה אדם חסר כול, והיה קל למאיר לשחק אותו", אומר גדי צדקה, מנהל התיאטרון. "ראיתי את הדירה שלו פעם, ח? רבה אחת גדולה".
זהו סיפור על אדם שהיה הומלס בנשמתו, מה שבתרבות הרוסית קוראים בשם "בן בלי בית", שכן בית הוא מצב נפש, ובסוף חייו עמד לאבד גם את דירתו הקטנה והמוזנחת, עקב סכסוך משפחתי. זהו סיפור על בדידות ונעזבות. על שושלת רוסית קשה שהולידה בדור השלישי את מירי הבכורה ואת מאיר שצעיר ממנה בשנתיים, ושניהם קצת חתולי רחוב, ועוד אחות אחת.
דירתו של מאיר אלוני, שהפכה בשנים האחרונות למין חץ מוות שהלך וננעץ בו, שכנה בבניין על גבעת קוזלובסקי, על שם מאיר קוזלובסקי, סבא של מאיר ומירי, איש ה"שומר". "שלוש אחיות, ביניהן סבתי אסתר, נישאו למאצ'ואים של התקופה", אומרת מירי. "ציפורה עם אלכסנדר זייד, קיילה עם ישראל גלעדי (שעל שמו נקרא הקיבוץ)( ואסתר עם קוזלובסקי".
"בעניין אהבת המאצ' ואים, גם את נשואה לאיש קומנדו, יחידה 101", אני ממלמלת מחשש שאלוני תרתח. "גם אני אוהבת מאצ'ואים", אלוני אומרת ברוגז, ומוסיפה שלא בגלל זה התאהבה בבעלה שמוליק אומן, אלא כי היה "סופר, גבוה ויפה, כמו שמשון הגיבור".
צוחקות וחוזרות לבית שעל הגבעה. "אחוזת התנשמות", כינה מאיר את המבנה. "זה הבית שבו גדלנו", אומרת מירי. "אמי הדסה נישאה לגבר ממוצא פולני, אבא שלי. זה לא מצא חן בעיני ההורים של הדסה וגם לא בעיני בני המשפחה האחרים. אמא הכירה את אבא בבית חולים. הוא היה אח בבית חולים והיא שברה יד".
השידוך לא מצא חן בעיני המשפחה, והם מעולם לא נתנו לו לשכוח את זה. "הם התנהגו אליו בהתנשאות, ואחד הדודים גם גירש את אבא של אבא שלי, שאבי הזמין לגור איתנו בזקנתו. אבא שלי, יוסף, כך קוראים גם לבן שלי, היה נגר במקצועו, איש חם ומקסים, מוזיקאי חובב שניגן במנדולינה, וחלש מאמא. אמא לא תפקדה כאם, ואני לקחתי חסות על אחי. היא לא בדיוק ניהלה בית, יכלה לשכב שעות במיטה ולקרוא חוברות של 'בוג ג'ונס', לא לבשל, לא לנקות. הבית היה מזוהם. אבל אמא שרה יפה.
"בין ההורים שררה דיסהרמוניה צורמת. אני קצת ניצלתי מהגיהינום הזה כי שלחו אותי לגור עם סבתא אסתר שהייתה אלמנה וחולה, ושם לפחות היה מרק עוף. סבתא סיפרה לי על בעלה, סבא מאיר, שישב בכלא הסורי, ועל העינויים שעבר. אבל מאיר אחי גר בגיהינום. אמא הייתה קנאית. היא קינאה בנשים שאבא היה כביכול מתעניין בהן. כשמאיר היה בן תשע-עשר אמא הייתה מעירה אותו בטלטלות בשבת בבוקר לרוץ אחרי אבא שהולך לאחותו ולהחזיר אותו. היא הייתה צועקת בהיסטריה:'קום, תרוץ אחריו!'. והוא בסך הכול ילדון. מאיר היה רץ ומתחנן'אבא תחזור!'. אבל אבא לא חוזר ומאיר חוטף ממנה".
בהצגת היחיד שלו "חי, מת ושוב...", מאיר מדבר אל אבא שלו, שאיים תמיד לעזוב ואף פעם לא עזב את אשתו: "בשבתות קראתי לך! אם לא התכוונת לעזוב - ולא התכוונת לעזוב - למה שיחקת? אני את המחיר שילמתי".
"אמא קינאה גם באהבה ביני לבין מאיר", אומרת אלוני. "אני זוכרת שפעם, כשהיה בן שנתיים וחצי, החלפנו נשיקות של ילדים על הלחי בחצר, ופתאום אני נבהלת ומרגישה את המבט של אמא. אבא התעורר כל בוקר, הכין לעצמו סנדוויצים עם גבינה ובצל ומלפפון חתוך מצנצנת, ויצא על האופניים. פעם נפל, הראש התנפץ על האספלט. הוא קיבל המון מורפיום לכאבים. אני זוכרת, הייתי בת שש, והוא אמר לי מתוך המורפיום:'את צריכה לשיר עם דני קיי'. את יודעת, הוא הופיע עם הבת שלו. הוא הראשון שדיבר על הכישרון שלי. אבל אמא שלחה אותי לרקוד בלט. המגע היחיד שאני זוכרת מאמא זה המכות שלה. בטוסיק. בעיטות. צביטות".
בשנות ה-90, אחרי שהתגרש, נאלץ מאיר לחזור לאחוזת התנשמות, לגור עם אמו. "לא היה לו לאן ללכת. הוא טיפל באמא, סעד אותה. באותה תקופה התחיל לחפש תיאטרון כדי להביע את עצמו בחומרים שכתב. הוא היה אוף אוף ברודווי טיפוסי. כמה שפחות ממוסד, כך טוב לו יותר".
הכתבה המלאה במוסף תרבות שישי של מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם