חשיפה לדרום: על הקולנוע הדרום קוריאני

אחרי שנים של יצירה, בעשור האחרון, עובר הקולנוע הדרום קוריאני רנסנס מטורף, כשיוצריו ממוקמים בחוד החנית של הקולנוע העולמי. סקירה של עולם מפתיע, פורץ גבולות, אמיץ וכובש, החל מקים קי-דוק ועד בונג ג'ון-הו

ערן קידר | 4/11/2009 18:52

העשור החולף מסמן רנסנס מטורף בקולנוע הדרום קוריאני, בעקבותיו מוקמו כמה מיוצריו הבולטים בחוד החנית של הקולנוע העולמי, בחזית הפסטיבלים, ובראש מצעדי הפופולריות. נראה שהמדינה המפותחת מתחילה להוות תחרות רצינית לתעשייה של מעצמות הסרטים האסייתיות האחרות - יפן, סין והונג קונג, עם סרטים שנעים בין ארט-האוס באווירה אירופית לכאלה ששואבים מתרבות הז'אנרים ההוליוודית.

למעשה, תכני המתח, המסתורין, האימה, האקשן והקומדיה הרומנטית שמגיעים מקוריאה נקנים בשקיקה על ידי היוצרים האמריקאים, שזה זמן מה מוצאים בשוק האסייתי מצע פורה לרעיונות וסיפורים.

קוריאה התקשתה להציב תרבות קולנועית סוחפת לאורך ההיסטוריה שלה במאה ה-20, אולי משום התהפוכות הפוליטיות הרבות שחוותה והזרמים הלא כל כך דמוקרטיים שזרמו בה. עד מלחמת העולם השנייה היה חצי האי הקוריאני כולו מאחז של האימפריאליזם היפני. לאחר מכן, כתוצאה ממחלוקת אידיאולוגית ורפיפות שלטונית, בוצעה קוריאה לשני חלקים, כשהמדינה מצפון לקו הרוחב 38 נשבתה על ידי משטר קומוניסטי אדוק, שעד היום מקיים בה דיקטטורה קשוחה ומסוגרת.

מלחמה בין שני השסעים, בה הייתה מעורבת ארצות הברית, קרעה את חצי האי לגזרים, אך עם שוך הקרבות יכולה הייתה המדינה הדרומית לשקם את המסורת הקולנועית הדלה שלה. מסוף שנות ה-50 ועד 1963 לערך, חוותה קוריאה תור זהב קולנועי קצר, כשהיוצר הבולט בו הוא קים קי-יאנג. "The Housemaid" מ-1960, שעסק בחרדותיה של המשפחה הבורגנית המתהווה בקוריאה המודרנית, נחשב עד היום לאחד הסרטים הקוריאניים החשובים בכל הזמנים.

The Housemaid פוסטר הסרט

שלטונו האוטוקראטי של מנהיג דרום קוריאה, פארק צ'ונג הי, הוביל להתמסמסות הגל היצירתי, ורק לאחר שנרצח ב-1979, החלה קוריאה לשקם הן את הדמוקרטיה שלה, והן את תעשיית הקולנוע. בין משטרים מפוקפקים, הפיכות צבאיות, חוסר שקט אזרחי, קונפליקט אלים עם הצפון הקומוניסטי ומצוקות כלכליות - ההיסטוריה הקוריאנית סיפקה הרבה חומר למחשבה חברתית-פוליטית עבור יוצריה,

הבולט שבהם הוא אים קוון טייק. גוף עבודותיו מאפשר הצצה נרחבת לתרבות הקוריאנית, להרגליה הדתיים, למסורת שלה, למעמד האישה בתוכה, לאימפקט של פיצול הקוריאות ולתהפוכות הפוליטיות שחוותה. פושעים ("The General's Son"), זמרי עם ("Sopyonje"), נזירות בודהיסטיות ("Come Come Come Upwards") ואמנים ("לטיפות אש") הם רק כמה מהדמויות שבאמצעותן הוא בוחן את ערכיה של החברה הקוריאנית.

לאחר שנים של התייצבות ודמוקרטיזציה, הפגנות סטודנטים אלימות ואיזרוח של מגנוני השלטון (שבמשך שנים נשלטו על ידי גנרלים), נכנסה דרום קוריאה לתור זהב חדש, כזה שמאופיין

בהתעצמות כלכלית פנומנאלית והתעוררות תרבותית. יחד עם המדינה, כך גם הקולנוע שלה, שכבש פסטיבלים ודעת קהל בסערה.

הבולט שבין היוצרים הקוריאנים שצמחו משנות ה-90 הוא קים קי-דוק, כנראה הבמאי הקוריאני המוכר ביותר לקהל הישראלי. משליו האכזריים, העיסוק שלו ברוחניות בודהיסטית ונוצרית ("שומרונית", "אביב, קיץ, סתיו, חורף ו... אביב") והסיפורים הלא-שגרתיים, הספק סוריאליסטיים שלו ("להרגיש בבית", "זמן") מעמידים אותו כאוטר חריף וטעון רגשית.

אחריו צצו פארק צ'אן ווק ובונג ג'ון הו, שהביאו לשיאים חדשים את ז'אנרי האימה, המתח והמסתורין, עם יצירות מופת ויזואליות כמו "I'm A Cyborg But That's OK" של צקאו ווק ו"המארח " של ג'ון הו. זה האחרון, נכון להיום, הוא הבלוקבאסטר הגדול ביותר שיצא מארצו אי פעם.

לצידם כדאי להזכיר גם את הקומדיות הרומנטיות המרירות של הונג סאנג-סו ("Woman Is The Future "of Man) שכמו עמיתיו שהוזכרו לעיל, מככב בפסטיבלים אירופים כמו קאן, ונציה וברלין.

שבעה צעדים ארכיון

כמו ספרד, גם קוריאה בונה עצמה כמעצמת אימה, וכמו הונג-קונג - כמעצמת אקשן. בין סרטי האימה הקוריאניים הבולטים (מלבד "שבעה צעדים" המטריד והיפהפה של פארק צ'אן ווק ואותו "המארח" - על מפלצת מרובת זרועות שנבעה מזיהומו הגרעיני של נהר ההאן) חובה לספור את "A Tale of Two Sisters" של הבמאי העולה קים ג'י וון.

הלה סיפק שני ממתקי עיניים נפלאים בשנים האחרונות: "Sisters" - סיפור מריר מתוק שכולו פאסטיש של פילם נואר וסרטי נקמה, ו-"The Good, The Bad, The Weird" שעושה אותו הדבר לסרט ההרפתקאות ולמערבון הקלאסי, עם מנה יפה של קומדיה בריאה. באווירה גותית זו יש לציין את "Hansel and Gretel" מ-2007 - מעין אגדת ילדים מקאברית ומעוצבת להפליא שמביאה כמה טוויסטים ורגעים שנוגעים ללב; "Scary Hair" על מסתורי השיער האנושי, ו-"Dead Friend" הפסיכוטי על נפשות מפוצלות ורוחות רפאים.

המצב המדיני שמטריד רבים בחברה הקוריאנית הוא זה של פיצול העם הקוריאני לשתי מדינות, ונראה שקולנוענים רבים מביעים את מחאתם נגד היריבות האלימה וחסרת ההיגיון הזו ובעד פיוס ואיחוד. כמה מהסרטים הבולטים ושוברי הקופות ביותר שיצאו מדרום קוריאה, מעמידים את הקונפליקט הקוריאני במרכז הבמה.

כאלה הם "Tae Guk Gi: The Brotherhood Of War" על שני אחים שנקרעים האחד מהשני בשל מלחמת קוריאה ו-"Silmido" על מלחמת ההתנקשויות בין שתי היריבות בסוף שנות ה-60 (שלישי וחמישי בהתאמה ברשימת רבי המכר הקוריאניים). כזוהי גם הקומדיה הפנטסטית עתירת ההמצאות "Welcome to Dongmakgol", שבה חיילים מהדרום והצפון במהלך המלחמה העקובה מדם שהביאה לפיצול, מוצאים עצמם נטושים בכפר קסום במעבה היערות.

A Tale of Two Sisters פוסטר הסרט

אבל לא רק סרטים עתירי תקציב ששואבים ממסורת הוליווד לדורותיה יוצאים כיום מקוריאה. למעשה, ניתן להבחין במספר יוצרים שמספקים קולנוע דל תקציב מצוין, שלעיתים נוגע באוונגארד. כזה הוא לי צ'אנג דונג עם "Oasis" שלו, על אהבה בין שני חריגים, וגם הדרמה "Secret Sunshine"; גם קים אין שיק עם סרט המסע שלו "Road Movie" והמותחן הביזארי "Hypnotized" יכול להיכנס לקטגוריה הזו.

עוד בתחום הם המותחנים האניגמאטיים "Spider Forest" ו-"Il Mare", הדרמה הריאליסטית האלימה "Who's That Knocking At My Door?" והסרט "Beautiful" שכתב קים קי דוק, במתכונת המשונה שמאפיינת את מרבית סרטיו כבמאי.

הקולנוע הדרום קוריאני סוגר עשור של יצירה מפתיעה, פורצת גבולות, אמיצה וכובשת. מי יודע מה יקרה שם כשהתקוות תתממשנה, והמדינה תשוב להיות מאוחדת ונטולת יחסי איבה ואיומים גרעיניים.

הכותב הינו עובד האוזן השלישית.
לכתבות נוספות באתר האוזן השלישית, היכנסו לכאן.