זיכרון אחר
אחרי שגילם את אלון/אלונה ב"אלופה", ממשיך שי קדימי לרגש לבוש כאישה, והפעם בדמותה של מניה, ניצולת שואה. קדימי, שכבר הספיק להופיע באושוויץ, מאמין שהוא עושה עבודת קודש
אחרי מחיאות הכפיים, יוצא היוצר, שי קדימי, 30, להיפגש עם הצופים. קדימי הוא ההוגה, הכותב, הבמאי והשחקן שמגלם את מניה.
השאלה המתבקשת היא מה לבחור צעיר ממוצא מזרחי ולהצגת יחיד שבה הוא מגלם קשישה מזרח-אירופית?
"יש לי משיכה למקרים של עיוות צדק, מקרים שבהם מישהו מוסת בצורה אלימה ופתאומית ממסלול החיים הרגיל שלו", מנסה קדימי להסביר. "אני חושב שזה קשור לחוש צדק מפותח. כשהייתי ילד הייתי רב עם מורים שהתנהגו לא יפה לאיזה ילד. כשלמדתי בבית צבי היו לי הרבה מריבות על הרקע הזה עם במאים ומורים. זה נובע מהאופן שבו אני תופס את מקום האמנות בחיי. אני חושב שהתפקיד של שחקן, ובכלל של יוצר, הוא לא רק לדקלם טקסטים ולבדר אנשים, אלא לקחת אחריות על המקום שבו הוא נמצא כשהוא מופיע".
לדבריו, "ליוצרים יש כוח והם יכולים להשתמש בו לטובה. במקרה של הדמות של מניה, המשיכה התחילה מוקדם אצלי, עוד בגיל שמונה".
איך זה קרה?
היינו בכיתה והביאו ניצולת שואה לדבר איתנו. אני זוכר שהרגשתי שאני עובר חוויה בלתי רגילה. זכרתי כל פרט לגביה - איך היא נראתה, מה היא לבשה, איך היא התנהגה, מחוות קטנות, הכל. רק לא הצלחתי לזכור מילה אחת ממה שהיא דיברה".
נדמה שקדימי, במקרה או שלא, מוצא את עצמו פעם אחר פעם מכניס דמויות שנויות במחלוקת אל תוככי הממסד. עם מניה - גבר שמשחק ניצולת שואה - הוא מגיע להופיע מול בתי ספר. ב"האלופה", הטלנובלה של הוט, הוא גילם במשך שתי עונות את אלון/אלונה, גבר בלבוש אישה, עמוק בתוככי הממסד החשוב ביותר בישראל - טלנובלה מסחרית.
איך הממסד מקבל אותך?
"עם מניה אף פעם לא נתקלתי בשום סוג של התנגדות לעניין של גבר שמשחק אישה. להפך - התגובות היו חיוביות מאוד. אומרים לי כמה חשוב מה שאני עושה, שזאת עבודת קודש. אפילו כשהופעתי לפני קהל דתי אמרו לי שאני עושה מצווה גדולה. יותר מזה, במהלך ההצגה אפילו לא יודעים שאני גבר שמשחק אישה. אני מבקש גם שלא יחלקו תוכנייה ושלא יגידו שיהיה אחר כך מפגש עם השחקן. הקהל חושב שהוא פוגש ניצולה. כשמבינים שאני גבר, אחרי
במקרה של "האלופה", מצד שני, קדימי חושב שהממסד פספס לגמרי את ההזדמנות לעשות צעד גדול בכיוון של נורמליזציה. "מצד אחד אמנם כתבו את הדמות, ואני עומד מאחורי כל פריים שצילמתי שם", הוא אומר, "אבל מצד שני, כשאתה רואה את שאר הסדרה וכל מילה שנייה של יהודה לוי, זאת קללה כמו 'הומו' או 'קוקסינל', אתה מבין שהם בעצם לא עשו כלום וזה חבל".
עשית משהו מאוד קיצוני, הופעת עם ההצגה באושוויץ, בבלוק עשר, הבלוק שבו נערכו ניסויים רפואיים בנשים.
"זאת הייתה חוויה מהממת בעוצמה שלה. זה דרש אישור מיוחד של הנהלת המוזיאון של המחנה. כשעמדתי שם, שיניתי משפט מההצגה שבו אני אומר 'אתם לא תבינו מה היה שם' ואמרתי במקומו 'לא תבינו מה היה כאן'. זה שינוי קטן, אבל הרגשתי שאני עומד להתמוטט בבכי כשאמרתי את זה. אני חושב שזאת הייתה החוויה הכי קשה שלי כשחקן. לשמור על המסגרת של ההצגה במעמד הזה".
אפשר, מבחינה מוסרית, לעשות אמנות שמבוססת על השואה?
"אני לא חושב שיש ברירה. אני חושב שאמנות היא הדרך הכי יעילה להגיע ללב של האנשים ולספר להם את הסיפור של מה שקרה שם, ועל ידי כך להשאיר אותו בחיים".
עד מתי תמשיך עם זה?
"עד מתי שיהיה לי כוח. אני חושב על זה בכל פעם שאני מעלה את ההצגה. אולי אמשיך עד גיל 50. אני לא יודע להיות טכני. אני מאמין שיש לי אחריות כלפי כל דמות שאני בורא על הבמה. לכן אני גם חווה הכל על הבמה באופן מוחלט בכל פעם מחדש. אני חווה התמוטטות עצבים של ממש, קריעה מוחלטת של הלב. זה לא דבר קל לעשות. ממש לא".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"כרגע אין משהו חדש, אבל אני יודע שבינתיים מניה תמשיך. חשוב לי להציג לנוער, כי הם צריכים לדעת מה כובד המשקל שיש להם על הגב. לדור הצעיר יש אחריות לזכור את אלה שנעלמים מהעולם. אם מניה עוזרת לזה אפילו קצת, אז אני לא חושב שאני יכול לעשות משהו יותר חשוב מזה. זה התפקיד שלי כשחקן. זה התפקיד שצריך להיות לשחקן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם